אוסף הלבבות

כולם הכירו אותו בכל העיר.

בכל בוקר, כשעבר בין דוכני השוק חייכו אליו הרוכלים. אך הוא לא קנה דבר מעולם.

כשהביט בחלונות הראווה עם רדת הליל, נעצר ליד החלונות החשוכים דווקא, מצמץ והמשיך הלאה.

אף אחד לא ידע היכן הוא גר וממה הוא חי, אך כולם ידעו שהאוסף המיוחד ביותר הקיים בעולם נמצא בבעלותו.

תחת עץ האלון הגדול במרכז הפארק, הוא ישב בכל יום בשעות בין הערביים, פרס את מעילו רחב הכנפיים כשמיכה והציג את אוסף הלבבות שמצא באותו יום בשיטוטיו: על ספסל בגינה, בין מדפי הספרים, ליד תחנת הרכבת, בין ערמות עלי השלכת, תחת גלגלי האוטובוסים ובין ערמות הפירות והירקות בשוק. הוא הביט אל האופק, יודע שעם שקיעת החמה יסתיים עוד יום בו מישהו איבד תקווה, איבד תחושה והתייאש עד שנטש את ליבו והחליט להמשיך נטול רגש. הוא ידע למי שייך כל אחד מהם, אבל לא יכול היה לעשות דבר, כי לב שננטש לא יכול להימסר בחזרה, אלא רק להילקח על ידי בעליו בכוונה מלאה.

הוא ישב וחיכה לילדה שגם השנה לא קיבלה כלבלב ליום ההולדת.

הוא חיכה לאבא שפוטר ממקום עבודתו.

הוא חיכה לנער שקיווה לנשק את נערתו וסורב הפעם.

הוא חיכה לסבתא שגם בסוף השבוע האחרון נשארה לבדה בבית הריק.

אבל הוא לא איבד תקווה, הוא ידע שהם יבואו, כולם.

ובינתיים הוא שמר על תקוותם ואושרם עד שימצאו את דרכם חזרה ויידרשו ממנו את ליבם בחזרה.

נכתב על-ידי
קטנה (מרב בן-שושן)
משתעשעת פה.
הדף נקרא 59 פעמים
אהבתי חיבבתי
5 תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי