Zombie crush & Mall Rats
איתי שקד
4 לספטמבר 2021
·
3 דקות קריאה, 489 מילים
מתוך: יומן החלומות #53
#1: Zombie Crush
מה לעשות, אני זוכר רק את סוף החלום:
אני על כביש שעולה על צלע הר, ברחתי ממפלצות וזומבים שרדפו אחרי. עליתי הכי גבוה, לפסגת ההר, ואני מסתכל על הכביש שמתחתי, הכביש שעולה בהר. אני רואה שם זומבים צבעוניים שהולכים כמו סהרוריים בשעת המג'נטה של הערב ומישהו עם אוטו שהוא חצי מכבש בטון, עובר על הזומבים והופך אותם לשטיח. הוא עובר מזומבי לזומבי ומשטח אותם. רק מה, לאחר כמה זמן השטיח רוטט, הופך בולט וגולמי והופך מחדש לזומבי שמתהלך בסהרוריות. אני קצת נלחץ, כי זה אומר שבאיזשהו שלב הם יגיעו עד אלי ואז חבל לי על הזמן, אבל אני אופטימי.
לאחר זמן מה אני מבין, שככה זה קורה בכביש שמתחתי. הזומבים נשארים שם ונמעכים וחוזרים להיות מפלצות ונמעכים ושוב מתפלצים, ולא מגיעים גבוה עד אלי. רווח לי.
בכל מקרה, אני רואה מפסגת ההר נוף גדול מאד של ג'ונגל שמשתרע עד קצה האופק. ג'ונגל עצום בכל המרחב שאפשר לראות בעין, ומתוכו פה ושם צצים מגדלים של מקדשים אבודים ופגודות אקזוטיות. במרכז המרחב הג'ונגלי מתנשא לגובה רב, ההר שעליו אני נמצא. גבוה גבוה במעלה ההר בקצה הפסגה אני יושב על צמרת של עץ עם רוח שנושבת בשיערי. אני מרים לאט משקפת ומתבונן למרחקים... כן... לנצח... לנצח נצחים... אני מוריד את המשקפת ומקנח את האף.
#2: Mall Rats
אני מוכר בקניון גדול ויש לי חנות שלא ברור לי של מה. בחלון הראווה, כשמסתכלים מתוך החנות החוצה, רואים רחוב שמחוץ לקניון. רחוב בחורף. בכביש עוברות מכוניות אמריקאיות משנות השישים ואנשים עם מעילים וכובעים של פעם צועדים מצד לצד. רק מה, כשיוצאים החוצה מהחנות, נמצאים בתוך הקניון; בלב הרחבה של הקומה העליונה של הקניון. מסביב מסודרות חנויות מכל הסוגים וכל חנות מפיצה אור בצבע אחר. הכל צבעוני נורא ודחוס בעין. יש דקלים אקזוטים בכל פינה, דקלים גדולים, שמתוכם מציצות בובות ענק של חיות מסרטי אנימציה. בנוסף, לאורך הפרוזדורים ניצבות בובות של דמויות מהסרטים, כמו ארנולד שווארצנגר בשליחות קטלנית, פרנקנשטיין, דרקולה, בטמן, סופרמן, אשת חיל המקורית, מיקי מאוס ודונלד דאק, מרילין מונרו, צ'ארלי צ'פלין, מדונה מתקופה לא מזוהה ופוקהונטס.
עובדים איתי בחנות בני דודים שלי מטורונטו, רון ובנג'מין. אבל פתאום הם מבריזים לי. אני מנסה לתפוס אותם ולבדוק אם הם יהיו גם מחר בחנות והם יוצאים מחוץ לחנות ומתחילים לשחק באקדחי צעצוע שיורים צבע. הם מבסוטים לגמרי. ברור לי שבגלל שהם מבסוטים לא יבוא להם לעבוד אצלי בחנות. יש בי פחד קמאי שמחר לא יהיה מי שיפתח את החנות. אני נזכר בשי שעובד איתי במציאות בחנות הקפה שלי שליד הים, ויודע, שיש סיכוי שהוא יפתח את החנות בקניון מחר בבוקר. אבל לא מתאים לי שרון ובנג'מין מבריזים.
הם עדיין משחקים ברחבה הצבעונית של הקניון ואני רואה שלבנג'מין יש את מחלת העור של סבתא שלהם- כתמי פרה חומים ולבנים על כל הפנים והצוואר. הם עדיין לא מחזירים לי תשובה לגבי אם הם יפתחו מחר את החנות או לא.
בינתיים בתוך החנות כבר אין אנשים ולפתע אני רואה שהיא ריקה. "חסרים כאן פרחים" אני חושב ועם כל כמה שריק, על מעט הריהוט והחפצים שיש בה, הכל מבולגן. אני מנסה לסדר, וזורק לפח זרי ענק של פרחים ישנים רקובים שמצאתי, בכמויות, על השולחן.
14.09.15