לתפוס מקום

שני נערים עם קוצים בשיער, אחד מחומצן ואחד לא, התחילו לקלל אחד את השני בדיוק כשעברנו את העיקול האחרון בדרך לאצטדיון. הם עמדו בכניסה לפנצ'ריה שכל קירותיה שחורים מפיח, ומשום מה ירקו הצידה כל כמה משפטים, כאילו ככה הם שמים נקודה בסוף קללה. לא הבנתי אם הם חברים שסתם מתגרים זה בזה או שהם באמת עומדים ללכת מכות, אז ליתר ביטחון חתכתי ממיקומי בשורת הצועדים ואיגפתי את אבי משמאל, שיהווה חוצץ ביני לבינם. היה לי ברור שאם יתחילו מכות ויקלטו אותי, הם יעזבו זה את זה ויתפנו להרביץ לי. למרות שהייתי עם אבא שלי ועוד כמה מבוגרים מהקיבוץ, ולמרות שהם בכלל לא שמו לב אלי – בכל זאת פחדתי מהם, כי הם היו אנשים שלא הכרתי.

חיכיתי למשחק הזה שבוע, מאז שיואב הציע את הרעיון בשולחן שלנו בחדר אוכל, בארוחת שישי.

"זה משחק עלייה, אבא" הוא הפציר בו, "תהיה אווירה מטורפת".

"אפשר. מה עם אח שלך? הוא רוצה?" הוא הפנה את עיניו ליואב, אבל כיוון את השאלה אלי.

"כן!" עניתי מהר, כדי לא להראות שום היסוס, למרות שהיה לי.

"נירוש!" קרא בהפתעה מחויכת, "לא ידעתי שאתה כזה בעניין. הייתי לוקח אותך כבר מזמן"

"אני בעניין רק שרציתי ליגה לאומית, לא את מגדל העמק"

"אז מה קרה שאתה כן רוצה?"

"זה משחק עליה. תהיה אווירה מטורפת".

           ביום ראשון, אחרי שחזרנו מבי"ס, אבא הודיע חגיגית שהוא השיג לנו כרטיסים דרך חבר שלו שעובד במגדל העמק ומכיר את היו"ר. יואב מיד צעק "יש" והניף ידיים לאויר, ואני עשיתי כמוהו. אלא שאצל יואב זה היה "יש" חד משמעי. "יש" של שמחה מתפרצת וטהורה, נטולת דאגות. אני צעקתי "יש" רק כדי להסוות את תחושת הבעתה שטיפסה לי במעלה הגרון. ידעתי שאני צריך לשמוח, כי אוהד כדורגל אמיתי, כפי ששאפתי להיות, שמח כשמשיגים לו כרטיסים למשחק עלייה לליגה הלאומית. אמנם התלהבתי מכך שאסע למשחק הכדורגל הראשון שלי, שאראה את הדשא מקרוב, שאחווה אווירה של יציע. אבל זה בדיוק היה החשש שלי - היציע.

כל כך רציתי להיות אחד שמסתדר שם, שיש לו מקום קבוע. אם יש לך מקום קבוע ביציע, חשבתי, סימן שיש לך כוח, שאף אחד לא יתעסק איתך, ואם יתעסק – האוהדים האחרים יתנו לך גב. אבל כדי לשבת במקום הזה, צריך לתפוס אותו. "יהיו שם מלא ערסים עצבניים" אמרתי לעצמי, "ילכו שם מכות ואני אחטוף". לא שיתפתי את המחשבה הזו עם אף אחד, כמובן. אני כבר בן 7, אין סיבה שאפחד ככה מהחיים שמחוץ לגדר, בטח לא כשאבי ואחי לידי. אבל בשקט בשקט, כל כך בשקט שאפילו אני בקושי שמעתי את המחשבה הזו, קיוויתי שמשהו יתבטל ולא ניסע. אם נישאר בקיבוץ - אף אחד לא יתן לי מכות.

 זו הייתה שבת טיפוסית של מאי – חמה ועתירת אבק באוויר. כל תושבי מגדל העמק הגיעו לאצטדיון וחגו סביבו בזרמים אקראיים ומשתנים, במין זמזום בלתי פוסק, כמו נחיל דבורים סביב כוורת. עמדנו בתור לכניסה וחיכינו. אף אחד לא ידע למה. אולי לשערים שייפתחו, אולי לשוטרים שיאשרו, אולי הסדרן הלך להשתין. העיניים שלי היו בדיוק בגובה המעקה שאמור להפריד בין התורים. סביבי הייתה ערבוביה צפופה בריח של זיעה, המורכבת מג'ינסים כחולים, כפכפים, שולי טרנינג "יומברו". הפרצוף היחיד שראיתי היה של יואב, שעמד לידי. נראה היה שהוא לא מוטרד מהמצב. הוא עמד שם בסבלנות, מבט שלו על פניו, כאילו הוא בתור לקופה בכלבו. 

כבר נהיה ממש צפוף שם למטה. רציתי להציע שנצא מהתור הזה לפני שנימחץ, אבל הוא המשיך לעמוד שם ברוגע. לא יכולתי לשתף את החששות שלי בפניו, שמא ילעג לי שאני פחדן ואני אשאר בלי תגובת נגד. מערבולת גועשת של קווי חגורה סחפה אותנו ללא שום יכולת התנגדות. קדימה, אחורה, שמאלה, ימינה. נזכרתי בפעם ההיא שנסענו לחוף דור, ושמעתי את המציל מסביר לדוד שלי שהדרך הכי טובה לא לטבוע במערבולת, היא לא להתנגד לה. אז עצרתי את הנשימה, עצמתי עיניים וחיכיתי שאפלט לחוף. אחרי משהו כמו עשר שניות או דקה או שלוש, משה אותי אבי אל מעל פני הים והניח אותי בתוך היציע, על המדרגות העליונות של הטריבונה. יואב כבר עמד שם, שותק ובוהה בקרקע. המבט המבולבל על פניו הסגיר לרגע את הטלטלה שעבר, אבל הוא מיד התעשת ועטה מחדש את הפרצוף הרגוע שלו, מבהיר לי שזה לא הזיז לו:

"ראית איזה בלאגן? זה תמיד ככה לפני משחקים" הוא ציין בטון משועשע, כמו ילד שמתרסק עם אופניו בחניה של בית הספר וצוחק יחד עם כולם, למרות שהמרפקים שלו מלאות בשפשופים. לא עניתי לו.

לאחר כמה שניות התעשתתי גם אני והסתכלתי קדימה. לפני נפרש מגרש ענק, ירוק ברובו, עם קווים כמעט ישרים. רשתות לבנות וצפופות כמו שקי תמרים נמתחו מקורות השערים ושיוו להם מראה של כילת לילה. מן העבר השני התנשא יציע שהיה בעצם ערימת עפר המנוקדת באלפי אנשים. מעולם לא ראיתי עד אז כל כך הרבה אנשים במקום אחד. בניגוד לערימת העפר שבצד השני, ביציע שבו עמדנו דווקא היו תשתיות בסיסיות, שהורכבו ממדרגות ב-2 גדלים: קטנות – בשביל לרדת; וגדולות – בשביל לשבת.

"איפה טוב לשבת?" שאלתי את יואב. 

"אפשר או ליד התופים, או ליד הגדר" הוא הציע בבטחון.

"התופים זה איפה שהדגל?" שאלתי, מחווה לכיוון דגל כחול-לבן ענק שהתנדנד כמטוטלת מעל ראשי האוהדים.

"לא, הדגל זה השרופים. אי אפשר שמה"

"אה זה ערסים?"

"כן"

"אז איפה התופים?"

"שם" הוא הצביע לעבר שורה של 3 גברים שנראים בני 40.

"לא יסתירו לנו ליד הגדר?" הקשיתי.

"אם תופסים את הגדר עצמה אז לא. אבל תדע שצריך לעמוד כל המשחק"

"בסדר מה הבעיה"

"הכי הרבה אווירה זה ליד הגדר נראה לי" הוא קבע בנחרצות.

'אווירה'. זה הדבר הכי חשוב. הדרך הכי טובה לעורר קנאה בקרב חבריך ביום שאחרי המשחק, היא לשכנע אותם שהייתה 'אווירה מטורפת'. אם נסעת למשחק ולא הייתה אווירה – מה הייתה שווה הנסיעה? ואם הייתה אווירה – למה לא התקרבת אליה? מה, אתה חייב להצמד לאבא שלך כל הזמן? אז ירדנו לכיווון הגדר.

חלפנו במורד המדרגות על פני כל היציע ואני סרקתי כל פרצוף, כאנטילופה הסורקת את הסוואנה מחשש לטורפים: ילד מכוער בערך בגילי, עם מנשך הפוך וגבה מחוברת, בוהה בחלל במבט של עגל; איש גבוה עם תלתלי ניסים גרמה שמסתכל עלי כי אני מסתכל עליו; 3 גברים שמנים עם נעלי עבודה שמתווכחים על כדורגל, או על פוליטיקה, או על יבוא אלומיניום. לקראת תחתית היציע ראיתי שוב את הדגל הגדול בצבעי כחול לבן שמתנפנף בעקביות, ולראשונה הבחנתי במי שמחובר אליו – תיכוניסט עם תסרוקת "מאפרה" מחומצנת ועגיל באוזן. זה בדיוק סוג הערסים שעלולים להתנפל עלי בלי שום סיבה ולתת לי מכות. "צריך להתרחק ממנו", אני מציין לעצמי.

כשהתקרבנו לגדר זיהינו בה כמה נקודות קרחות מאנשים והתקרבנו לאחת מהן, קרובה יחסית לקו האמצע. ברור שכשהמשחק יתחיל כל הגדר תתמלא בן רגע, אז חשוב לבצר עמדות. תפסנו עם האצבעות את הגדר, מעגנים ביתדות ברזל את מיקומנו היוקרתי. "וואי רואים הכל" אמרתי ליואב. "כן, ממש טוב. תראה אפילו רואים את המספר על המכנסיים שלהם". הסתכלתי על השחקנים של מגדל העמק, בחולצות כחולות ומכנסיים לבנים, בועטים בעצלתיים כדורים לשוער. מספר 4 העיף את הכדור קילומטר מעל השער.

פתיחת המשחק התקרבה, והיציע העביר את תשומת הלב מעצמו אל עבר הדשא. דיבורי הסרק היום יומיים, על העבודה והמשפחה, הפכו למקוטעים יותר והשתיקות התרבו. שתיקות של מתח שלפני משחק גורלי.

השופט קרא לשני הקפטנים למרכז המגרש. מחיאות כפיים קצובות החלו נשמעות מפינות שונות ביציע, מנסות להתגבש לקריאת עידוד קונקרטית. ניצוצה של אחת מהן נדלק לכדי להבה שהתפשטה במהירות ברחבי הטריבונה. "יאללה מיג-דל!" צעק היציע כולו כאיש אחד. "יאללה מיג-דל!" צעקתי גם כן, בעוד אני מסובב את ראשי לכיוון היציע, מתפעל מהנחשול האנושי המאיים שהתנשא מעלה מעלה אל השמיים, מטיל את צלו על הדשא. זה היה מחזה מהפנט ומפחיד בו זמנית.

המיקום היוקרתי שלנו ליד הגדר החל להצטמצם כשעוד ועוד אוהדים, בעיקר נערים, נאבקו על מקום בקו ראשון לדשא. בעודי מנסה לשפר עמדות, דרכתי על רגלו של הילד שעמד לידי. "תזהר יא בן זונה" הוא גער בי מיד בקול ספק מופתע ספק כועס. הוא היה גבוה ממני בשני ראשים לפחות, שפתיו הבשרניות היו מבריקות מרוק שלא נבלע כבר זמן מה. מלמלתי "סליחה" והשפלתי את מבטי, מתוך תקווה שאם לא אתריס במבט, הוא יחוס עלי. הוא אכן חס ולא עשה לי כלום, אבל הלחץ כבר היה חזק מדי עבורי, וניתקתי את ידי מהגדר מחשש לשלום אצבעותי, שכבר החלו להאדים. מרגע שניתקתי את יסודות המאחז, כבר לא היה לי סיכוי. מישהו נדחף מימין לילד עם השפתיים, מה שאילץ אותו לסטות שמאלה ולדחוק אותי אל מחוץ לשורה. עכשיו כל מה שראיתי הוא את אחוריהם של הצמודים לגדר, אפילו לא פיסת דשא. ניסיתי להדחף בחזרה, אבל הילד עם השפתיים דחף אותי אחורה. "עוף מכאן אין מקום" הוא אמר. יואב עוד הצליח להחזיק שם מעמד ולא טרח לבדוק לאן נעלמתי. שקלתי לבקש ממנו להכניס אותי לידו, אבל נראה שצפוף מדי ואם אנסה להשתחל שם, יתעצבנו עלי ויאשימו אותי בהידחפות, ולך תדע לאן זה יתגלגל משם.

עמדתי מאחורי השורה עוד כמה דקות, ממתין לפרצה שדרכה אוכל להבליח ומקווה שאף אחד מהיציע לא שם לב לילד המבולבל שעומד ובוהה באחוריהם של האוהדים ללא סיבה. היה ברור לי שזהו מבחן גבריות לאוהד המתחיל. אם אתה רוצה לתפוס מקום טוב, אתה צריך להלחם על שלך. לפתע – כל השורה קפצה, ואחריה הגיע גל ההדף מהיציע. 1-0 למגדל העמק. הסתובבתי אחורה וראיתי את נחשול האדם מבעבע מהתלהבות. חיפשתי את אבא בין כל האנשים ולא מצאתי, הסתובבתי חזרה וראיתי את יואב ממשיך למסמר את ידיו לגדר. קריאות "איזה גול איזה גול" קצובות עלו מאחורי. לא ראיתי איזה גול. לא ראיתי כלום.

שנאתי את הערס שדחף אותי אחורה וגרם לי לפספס את השער. שנאתי את יואב שבכלל לא ניסה לעזור לי, למרות שאבא אמר שהוא אחראי עלי. דמעות של השפלה ותסכול החלו להקוות בזוויות העין, פי החל להתעקל כלפי מטה. "אוי ואבוי. רק לא להתחיל לבכות פה עכשיו" אמרתי לעצמי, "רק לא לבכות". בלעתי מהר את הרוק, חוזר על הפעולה לפי הצורך. זהו מנגנון שפיתחתי מגיל צעיר מאוד, ועזר לי תמיד למנוע התפרצות בכי או הקאות בנסיעות ארוכות. החלטתי לחזור למעלה היציע, לאבא.

זיהיתי את תלתלי הנסים גרמה שעברתי מקודם, ופילסתי ממנו את דרכי מעלה בין סבך האנשים כשמבטי מופנה לרצפה, מדרגה ועוד מדרגה, עד שכבר איבדתי תחושת התמצאות. הרמתי את הראש והסבתי מבט למגרש. נראה שאני בערך באמצע היציע. מכאן, למרות הצפיפות והעובדה שהייתי נמוך משאר האוהדים, כבר יכולתי לראות קצת דשא. שחקן מגדל העמק ניסה לפרוץ באגף ימין, אבל הכדור ברח לו החוצה. זיהיתי את גב החולצה הכחולה של יואב, עדיין צמוד לגדר. אפילו לא שם לב שהלכתי. הדגל הכחול-לבן התמיד להתנוסס, כמגדלור המסמן נקודת התייחסות קבועה בים הפתוח. לא הייתי בטוח אם אבא יושב גבוה או נמוך יותר. לקחתי הימור והמשכתי לטפס. מדרגה ועוד מדרגה, מרכז את מבטי בנעליי, העיקר לא לדרוך על מישהו שוב פעם ולהתחיל מכות. לפתע עלה גל וסחף אותי שתי שורות למטה. למזלי, מעדתי לאחור על רגלי כך שהנפילה הסתכמה בשפשוף קל בברך בלבד. היציע כולו התפרץ וגעש, אלפי ידיים הורמו מעלי באויר. 2-0 למגדל. איש שמנמן ומקריח זיהה את מצוקתי ועזר לי לקום. "ילד אתה בסדר?" הוא שאל בחיוך. לא עניתי. אחרי שהתייצבתי הוא חזר לעסוק בחגיגת השער ושוב חזר הניגון "איזה גול איזה גול". גם הפעם לא ראיתי איזה גול. אני שונא את הילד הערס הזה.

עם הירגע היציע חידשתי את הטיפוס. לאחר כמה מדרגות נוספות זיהיתי את חולצת הפסים של יגאל, החבר של אבא שמכיר את היו"ר, מבצבצת מבין חרכי ההמון. כשהגעתי אליהם, אבא כופף אלי את קרחתו המבריקה וחיבק אותי. גם בתוך החיבוק מנעתי מהדמעות להתפרץ בכל כוחותיי. בלעתי רוק שוב ושוב. זיפי זקנו גרדו אותי באוזן. בד"כ סלדתי מהתחושה הזו, אבל הפעם התענגתי עליה. סיפרתי לו על אירועי הגדר ועל הילד עם השפתיים, ועל כך שפספסתי את שני השערים. אני לא יודע מאיפה היו לי הכוחות, אבל צלחתי את כל הסיפור מבלי שדמעה אחת תחמוק לי, אם כי ניתן היה לנחש את מצוקתי לפי הקול הרועד. הוא עטה זיק של חיוך על פניו, כאילו משתעשע מכך שלקחתי את כל העניין ברצינות מדי.

"לא נורא חמוד. אז איפה אתה רוצה לשבת? איתנו או ליד הגדר?" שאל לבסוף, מכריח אותי להגיע למסקנה תכליתית. מפא"יניקים כמו אבא שלי התנערו מעיסוק ברגשות ורחמים. הם ראו בכך מכשול שמפריע לנהל חיים מתוקנים. "תפסיק לרחם על עצמך" הוא אמר בלי להגיד, "החיים קשים, ואתה לא מיוחד. אפילו בקיבוץ הקטן שלנו יש עוד עשרות ילדים בדיוק כמוך".

"ליד הגדר" עניתי.

"מאה אחוז" הנהן אבא, "אז לך תפוס מקום ליד יואב".

שוב פילסתי את דרכי מטה, הפעם בקצב מהיר יותר, נחוש להיות ליד הגדר, לחוש את האוירה, לראות גול, להיות אוהד אמיתי. כשהגעתי למטה, זיהיתי רבע חרך של גדר פנויה, שלושה-ארבעה ישבנים משמאל ליואב. ראשית, וידאתי שהילד עם השפתיים לא באיזור. "בטח יש לו אולר בגרביים" אמרתי לעצמי. אבל השטח היה נקי. התקרבתי לגדר ונעמדתי מאחורי שני נערים שביניהם נפערה אותה גומחה נחשקת. שלחתי את יד ימין קדימה ולפתתי את סורגי המתכת. יתד ראשונה ננעצה, אך עדיין לא ראיתי כמעט כלום. השחלתי את ראשי מתחת לבית השחי של הנער המגודל ובזהירות, בתנועה איטית וחלקה של נחש מתגנב, חמקתי אל תוך הגומחה וייצבתי את עמידתי בתוכה. הדשא היה פרוס כולו לפני, 180 מעלות של טווח ראיה נקי. שני הנערים שמצדדי הטילו צל על ראשי כאילו היו צריחים המגנים על מבצרי. שחקן של חדרה התפתל מכאבים במרכז המגרש ושאר השחקנים ניצלו את ההזדמנות להפסקת מים. לבי פעם מהתרגשות נוכח ההצלחה המסחררת של המבצע. משב רוח חמים ליטף את פני וחיזקתי את אחיזתי בגדר. "אני כאן עד סוף המשחק" נשבעתי לעצמי.

"ילד, זה מקום שמור" שמעתי קול צפצפני מאחורי. התעלמתי, מתוך תקווה שהקריאה לא מכוונת אלי, למרות שהיה לי ברור שכן. "ילד! זוז, מקום שמור" קרא הקול שוב, הפעם ממש מעבר לאוזני. הסתובבתי, ומולי עמד ילד בערך בגילו של יואב, עם תספורת פטריה ורווח בשיניים. לרגע חשבתי אם לענות לו, ידעתי שאין דבר כזה מקומות שמורים ליד הגדר, אבל החלטתי שכל מענה יתפרש כהתרסה וסובבתי חזרה את הראש למגרש. "ילד, הוא היה כאן קודם" רעם קול עבה מעל ראשי. היה זה הנער שבטיפשותי חשבתי שיהווה קו הגנה על מבצרי, אבל התגלה כקלגס אכזר בשירותו של הרווח בשיניים. ידו הגדולה לפתה את כתפי ומשכה אותי בכוח אחורה. הרגשתי את הגדר חורכת את פרקי אצבעותי בעוד אני נזרק לאחור ונוחת על התחת. שמעתי את הרווח בשיניים מצחקק בעוד הוא צועד בבטחון אל מתחת לידו המחבקת של אחיו הגדול. שני מבוגרים שישבו במדרגה הראשונה וראו את המקרה, קמו והחלו לצעוק על הבריון. הסתכלתי על כפות ידיי. שני פסים של עור מקולף ומדמם שורטטו לרוחב אצבעותי. קמתי במהירות וברחתי הרחק משם, העיקר לא להשאר באזור ההשפלה. לא רציתי לברוח למעלה, לאבא. הרי רק לפני רגע הגעתי אליו בבהלה. אבל לא היה לי לאן ללכת. אז פשוט רצתי לאורך היציע, בולע את הרוק שוב ושוב, מחזיק את הדמעה בכיסה היעודי, מונע ממנה לחמוק החוצה, עד שהגעתי לקצה ונעצרתי. מצאתי פינה פנויה על אחת המדרגות התחתונות ושם ישבתי עד סוף המשחק. אני בפינה התחתונה של היציע, יואב ליד הגדר, ואבא במעלה הטריבונה. בילוי משפחתי של שבת אחר הצהרים.

מגדל העמק ניצחו לבסוף 2-0 ועלו לליגה הלאומית. לא ראיתי אף שער ובכלל לא התרכזתי במשחק. ביליתי את כל זמני בתחתית היציע במלמול קללות שקטות כלפי הרווח בשיניים והילד עם השפתיים וכל הערסים החארות ממגדל העמק ויואב, שגם לא עזר לי וגם יקניט אותי בבית על כך שפספספתי את כל האוירה. במשך כל הזמן הזה ישבה הדמעה בקרן עיני והמתינה לרגע של חוסר השגחה על מנת להמלט אל מורד לחיי, אך הסכר שהרכבתי מבליעת רוק ורגשות, הוכיח את עמידותו הפעם והיא נותרה במקום היקוותה. כמה עשרות אוהדים פרצו למגרש והניפו את השחקנים על הכתפיים. ניגשתי לגדר שהייתה פנויה סוף סוף, ובהיתי במשך כמה דקות בחגיגות תוך התענגות על המרחב שעומד לרשותי כעת.

"אה הנה אתה" שמעתי את יואב מאחורי, "בוא, אבא מחכה למעלה". עליתי איתו במדרגות שהתרוקנו כבר מאוהדים. "איך היה? כיף הא?" שאל אבא בחיוך כשהגענו אליו.

"כן" עניתי, מכניס את ידיי המשופשפות לכיסי המכנסיים, "ליד הגדר הייתה אוירה מטורפת".  



נכתב על-ידי
מתן שפירא
סיפורים קצרים וצבע, הרבה צבע
הדף נקרא 23 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי