בית שאן סרט מלחמה: ביקורת סרט

הסינדרלה האולטימטיבית, דמויות שאי אפשר להמציא, קצב אש גבוה, רכבת הרים רגשית – ומשפטים שנחרטו לכולנו בזכרון. כל אלו הופכים את "בית שאן סרט מלחמה" לסרט הדוקומנטרי הכי טוב שיצא כאן (יש גם בונוס: מבחר ציטוטים בלתי נשכחים!)

בסוף עונת 1994/5 יצאו צמד העיתונאים-קולנוענים רינו צרור ודורון צברי ללוות את מאבק ההישרדות של הפועל בית שאן בחמשת המחזורים האחרונים של העונה. חמושים במצלמה, בום ותודעת אנדרדוג מפותחת, הם מיזגו את עצמם לתוך העיירה, ראיינו פחות או יותר את כל תושביה, ישבו עם השחקנים והצוות ברגעים האינטימיים ביותר, התפלשו במתחים הסמויים שבתוך חדר ההלבשה, חגגו עם הקבוצה את ההישרדות ולבסוף הוציאו תחת ידם את הסרט הדוקומנטרי הכי טוב שנוצר כאן, שבנוסף לאוסקר ישראלי, הפך לסרט קאלט עם מאגר בלתי נדלה של ציטוטים שאף תסריטאי לא היה כותב (רשימת ציטוטים נבחרים בסוף המאמר).  

כיאה לכל סרט טוב על כדורגל – "בית שאן" הוא לא סרט על כדורגל. הוא על המתח בין פריפריה למרכז, על רגשי נחיתות, גאוות אנדרדוג, על האופן בו קהילה מוחלשת ודפוקה מתכנסת סביב סמל מלכד. אך זהו רק סיפור המסגרת, המטא. מה שהפך את הסרט לסנסציה, בדיוק כמו הקבוצה שבמרכזו, הוא האופן בו סיפרו צרור וצברי את הסיפור. בואו נתמקד בכמה אלמנטים שהופכים את הסרט מתיעוד עיתונאי גנרי – לנכס תרבותי.  

אנשים אמיתיים, לא קריקטורות

צרור וצברי הם אנשים פוליטיים ודעתנים שמגיעים מהעיתונות, שניהם בעלי זיקה לפריפריה התרבותית של ישראל ועוסקים בה רבות. כך יוצא שלמרות שנקודת המבט של הסרט היא חיצונית – שני קולנוענים תל אביביים שמכתתים רגלם לפריפריה ללוות את המקומיים במלחמתם – אין אפילו רגע אחד שבו היוצרים מתנשאים על מושאי הצילום. 

פיני שועי הוא דוגמא מצוינת לכך. את האוהד השרוף שעובד על אוטו זבל, היה קל לקטלג תחת הכותרת "האוהד הצבעוני קשה היום שאומר משפטים עממיקו תראו איזה מצחיקול", כפי שאנשי תקשורת נוטים לעשות, למשל, בראיונות עם וסילי האוהד של מכבי חיפה, או "ינעל העולם" משוק הכרמל. אבל צרור וצברי הפכו את פיני לברומטר הבית שאני, לנציג האוהדים, פיהם של התושבים, המשקף את מצב הרוח העירוני. במקום שדמותו תסתפק בלהציע חכמת רחוב מתובלת בפולקלור, מה שהיה עשוי לקרות אצל יוצרים פחות רגישים לדקויות (נסו להזכר מתי שאלו את וסילי שאלות רציניות מול המצלמה), פיני מציג השקפת עולם סדורה, מנומקת ורציונלית, שלעיתים אף מאירה באור מגוחך דווקא את הגישה התל אביבית שאיתה מעמתים אותו היוצרים: בתחילת הסרט, כשאנו מלווים את פיני בסיבוב הבוקר שלו על המאחורה של המשאית, שואל אותו צברי: "לא מבאס אותך לעבוד בזבל?"; עונה לו פיני: "למה שאתבאס? אתה מתבאס להתפרנס? אני לא מתבאס להתפרנס". פיני מדבר בשפה פשוטה וציורית, אך מאחורי אמירותיו מסתתרות תובנות עומק ומבט מפוכח על החיים. כל עבודה מכבדת את בעליה, הוא רומז, כך למדנו ודקלמנו כולנו כל החיים - אז מדוע אתם מנסים להחריג משלחי יד מסוימים מהכלל הזה? וכך, במשפט אחד, הוא חושף רבדים של צביעות, קיבעון מחשבתי וגזענות סמויה בקרב רבים מהצופים שראו את האוהד השרוף על משאית הזבל ושאלו את עצמם את אותה שאלה, גם אם לא יודו בכך. 

בהמשך אותה שיחה, כנשאל "איך זה שכל האוהדים השרופים עובדים בזבל?" הוא עונה "יש אוהדים שרופים שהם מנהלי בנקים". כלומר, אתם חושבים כך כי זו הקלישאה שאתם מכירים על בית שאן ועל אוהדי כדורגל. שכולנו פועלים שחורים ונבערים שרק הולכים לפרוק תסכול באצטדיון ולקלל את השופט. ובכן, דעו לכם שגם בבית שאן יש אנשים משכילים, וגם הם אוהבים כדורגל. 

לפני המשחק האחרון והגורלי נגד חיפה. בחדר השינה הורוד ומצועצע באופן מפתיע, פיני מספר: "אמא שלי טסה לבית כנסת של כל הצדיקים בטוניס. אמרתי לה 'תבטלי מתנות תבטלי הכל. רק תדליקי נר שבית שאן ישארו בליגה". גם כאן, הסאבטקסט מסתתר מתחת לסטריאוטיפ השחוק, במקרה זה "מזרחים עם אמונות טפלות". על פניו, הוא מתאר כיצד הוא ואימו (ושאר הבית שאנים) מאמינים שתפילות והדלקת נרות יסייעו להצלחה במשחק. אלא שהיוצרים לא הכניסו את האנקדוטה החביבה הזו למטרות צבע בלבד. בליבה טמונה משמעותה הרוחנית של הקבוצה עבור התושבים, וניתן אפילו לומר שפיני חושף גישה כמעט ניו-אייג'ית של נצחון הרוח על החומר, שמה שמסמלת הקבוצה שווה יותר מהמתנה היקרה ביותר: "מחר אני יכול לקנות אחת, שתיים, עשר מתנות. אבל להשאר בליגה – לא קל". פיני שועי יכול היה בקלות להפוך לדמות פלקטית, אך בסוף הסרט אנו כבר ממש מכירים אותו, את מאווייו ותפיסתו את בית שאן בפרט והחיים בכלל. 

את אותם הדברים ניתן לומר גם לגבי עודד מויאל, הילד בן ה-15 שמעריצי הסרט יודעים בעל פה את המתכון למטבוחה של סבתא שלו (2 עגבניות, 4 שיני שום, 2 כפות שמן, תבלינים לפי הטעם). מויאל הוא ילד כריזמטי ושובה לב, שנפלט ממסגרות חינוכיות רבות, נאסף ע"י משה חזן מנהל הקבוצה ומתפקד כמעין עוזר איש משק/מביא כדורים. הקבוצה היא המסגרת היחידה שמצליחה להכיל אותו, ואילולא חזן, סביר שהיה מתגלגל לפשע, כפי שהוא עצמו מעיד. דרך הכרותינו עם עודד, על קורות חייו, יחסיו עם חזן, משמעות הקבוצה עבורו ושאיפותיו לעתיד ("אולי אני אחליף את משה כמנהל קבוצה") – אנו לומדים על תפקידה של הקבוצה בתוך המסגרת הקהילתית, מעבר להיותה סמל העיר. מויאל, אגב, לא סיים בסוף כמנהל הקבוצה, אלא כיחצ"ן מסיבות ידוע.

שועי ומויאל הן שתיים מהדמויות הזכורות והאהובות ביותר בסרט. יש לציין גם את המובן מאליו: הם מכניסים המון צבע, כיף והומור. יכולתם הורבלית הגבוהה והיעדר הגינונים, מוסיפים לסרט אלמנטים שקשה לאתר בראיונות עם אנשי הקבוצה עצמה. אלישע לוי הוא אדם סגור וקשוח ששומר על ריחוק, מתבטא בדיפלומטיות של מאמן וקשה יותר להתחבר אליו. מאיר כהן, יורם בנגוזי ונמרוד אלבז, השוער, הקפטן והקשר בהתאמה, דווקא מעוררים רגשות עזים וחיבה, אך הם אנשים סולידיים יותר, מיושבים ושוקלים את מילותיהם. שועי ומויאל (יחד עם האוהד המשוגע מהגדר, דני סוויסה) הם להבת האש שמחזיקה את הסרט על חום גבוה. בניגוד לשחקנים והמאמן, ליהוקם של השלושה לסרט אינו מובן מאליו, והפיכתם לקווי עלילה מרכזיים בסיפור היא עדות לחושיהם החדים של היוצרים.

רכבת הרים רגשית

אם היינו מציירים בקו את עוצמת הרגש שמתפרצת על המסך בכל סרט דוקו אחר – זה היה כנראה גרף של עלייה עקבית. בבית שאן זה היה נראה כמו מערת נטיפים. בכל אחד מ-5 המשחקים מגיע הסרט לשיא רגשי. מה שמשתנה הוא הרגש עצמו, הנרטיב שמלהיט את היצרים. השיא הראשון מגיע מיד בפתיחה, במשחק מול מכבי ת"א. הפעם הנרטיב הוא "דפקו אותנו". בית שאן החזיקה מעמד עם הבונקר באיצטדיון ר"ג ועמדה לגנוב תיקו מאופס, אך השופט האריך את זמן הפציעות ומכבי כבשה בתוספת הזמן. בית שאן הפסידה, ואיפרגן האפסנאי דפק ארגז קרח בראשו של מאבטח מכבי כי הוא עשה לו תנועה מגונה. בחדר ההלבשה, תחושת הקיפוח ביעבעה בדם השחקנים השבורים, שטענו שהשופט דפק אותם כי הם בית שאן וזו מכבי ת"א, או במילותיו של יהודה עמר הבלם: "לנו אין פדרמן שישפיע על שופטים". כבר בפתיחה מתגבש הנרטיב שעובר כחוט השני לכל אורך הסרט: הכמיהה של הפריפריה להתקרב למרכז, להיות על המפה, לאכול מהעוגה - והכעס על כך ששוב דחפו אותם למעגל המדוכאים.  

  במשחק השני, ההפסד הביתי להפועל ב"ש, הנראטיב משתנה והזעם מופנה כבר אל תוך הקבוצה – אל המאמן אלישע לוי. לפתע, זוהי לא רק בית שאן נגד שאר העולם, אלא בית שאן נגד עצמה. זה סרט המלחמה. אחרי ההפסד, המצלמה מלווה את אלישע מהספסל אל חדר ההלבשה, והתחושה היא של הכנה ללינץ'. האוהדים מטפסים על הגדרות, מקללים אותו במילים איומות ודורשים את פיטוריו. אפילו מיציע הכבוד נשמעות נאצות. באחד הרגעים הזכורים בסרט, העניינים מאיימים לצאת משליטה כשראשו של אוהד מציץ בהפתעה בחלון חדר ההלבשה וצורח "אלישע לך הביתה הורדת אותנו ליגה!", בעוד השחקנים החצי עירומים טורקים בפניו את הזכוכית ("רד למטה יא כלב!"). הזעם הבית שאני התפרץ לכל עבר, ונראה שכל העסק בדרך לקריסה.

אחרי המשחק השלישי, בחוץ נגד עירוני אשדוד, כבר לא נותר זעם, אלא יאוש בלבד. בית שאן הצליחה לחזור מפיגור של שני שערים ל-2-2 סנסציוני, אך הפסידה בדקה ה-88 וירדה למקום האחרון. שלושה משחקים, שלושה הפסדים. זה נראה אבוד. ניתן ממש לראות את האוויר היוצא מן המפרשים של העיר ונושב בחוסר חשק על העדשה. אפילו דני סוויסה, האוהד שעושה מה שניתן כדי לסלק את עין הרע, כבר אובד עצות. הוא ניסה מלח מהיום הראשון של העומר, הוא ניסה אבטיחים כשרים, אך העלה חרס. לפני אשדוד קנה סוכר כשר לפסח והמתיק על לשונות השחקנים, אבל גם זה לא הלך. סוויסה, איש אנרגטי ואופטימי, נראה לפתע כאילו הוציאו לו את האוויר מהגלגלים, ואתה כצופה מתייאש יחד איתו (גם כאן, כמו אצל שועי, עניין האמונות הטפלות מובא כאלגוריה לרמת היאוש, ולא כפולקלור סתמי). האוהדים שמתראיינים בפלאפל עדיין דורשים את פיטורי המאמן, אבל לא מאמינים שזה מה שיביא את הגאולה. אם אחרי המשחק נגד ב"ש עוד שמענו הצעות יעול ("שחקן של 40,000 דולר, משחק רק 45 דקות כל העונה, לא חראם?"), את ההפסד לאשדוד הם כבר קיבלו כגזירת גורל. "מה הבעיה בקבוצה?" שואלים את התושבים. "לא יודע" עונה אחד, "תשאל כל אחד מתושבי בית שאן. אף אחד לא יודע".  

המשחק הרביעי, משחק הבית האחרון נגד נתניה, הוא נקודת המפנה בעלילה. עד אותו רגע צעדנו במדרון הצפוי אל הליגה הלאומית, אל מקומה הטבעי של בית שאן,  מאבדים שלב אחר שלב את האמונה ומשלימים עם העובדה שאלו סדרי עולם. באסיפת הקבוצה שלפני המשחק, הגדירו אותו כהזדמנות האחרונה ("אתם עומדים על סף התהום"); הקשר נמרוד אלבז העיד שהתעורר בבוקר וחרד לגורלו. דקות ההמתנה לשריקת הפתיחה טעונות במתח מורט עצבים. בית שאן הגיעה לתחתית התהום והטבלה לאחר ההפסד באשדוד, והיוצרים מכינים אותנו לשנות דיסקט. שועי מכריז "אני מאמין שננצח, אנחנו קבוצה יותר טובה מהם" (ברומטר, כבר אמרנו), אביו של ג'אמיל חאדר הבלם מברך אותו ומבטיח נצחון. הם מטמיעים בעצמם (ובצופים) את האמונה שאפשר לנצח, למרות שעד כה הכל היה שחור. בית שאן חוזרת להיות הלוחמת שסיפרו לנו עליה בתחילת הסרט.

דני סוויסה הגה רעיון חדש לגירוש עין הרע, ורגע לפני שריקת הפתיחה שפך שקי קרח קדושים על הדשא. הקבוצה יוצאת "כמו מלוע של תותח", אחד הביטויים החביבים על אלישע, ומנצחת 1:0 שכולו גליצ'ים, ציפורניים ודם. ראיתי אין ספור רגעים גדולים של כדורגל נתפסים בעדשת המצלמה, אבל אני לא זוכר התפוצצות כזו של אנרגיה ורגש על המסך, כפי שנראית עם שריקת הסיום באצטדיון הקטן והמיושן. שחקן בית שאני פשוט קורס על השופט מרוב עייפות; אלישע, שמנסה לשמור על פאסון ולשדר את המסר המתבקש "עוד לא עשינו כלום", צועד על אותו הדשא שהרגיש כמו לינץ' רק לפני שבועיים, אלא שהפעם הוא מלך העיר וכולם רצים לנשק אותו. כל בית שאן קמה לתחייה מהקבר. את הביטוי לכך אנו שוב מקבלים מפיני שועי, שמוביל חגיגות סוערות מחוץ למגרש (שנראות כמו החלום הרטוב של כל אוהד כדורגל) וקורא: "ומי הבא בתור?", כל הקהל עונה: "מכבי חיפה!" התקווה והאמונה חזרו העירה בגדול. הכל מוכן למערכת הסיום.

כמו בסרטים משובחים רבים, המערכה האחרונה מקפלת בתוכה את הסרט כולו: הסינדרלה מהפריפריה, המזרחית הדפוקה, נכנסת לגוב האריות בקרית אליעזר ומנהלת מאבק הישרדות חסר סיכוי לעיני כל המדינה. דוד נגד גוליית קלאסי. העובדה שמדובר היה במשחק שקובע את גורל האליפות – מכבי חיפה הייתה חייבת לנצח – הינה חלק מהעניין: בית שאן לא רק רצתה להשאר בליגה. היא רצתה להשאר באור הזרקורים, להמשיך לקבל אהבה מכל המדינה, כפיצוי על שנים של אפליה והתעלמות ממסדית. לו היה זה משחק של שבת אחר הצהרים נגד מכבי פ"ת לדוגמא – הדרמה הייתה מאבדת מערכה והמשחק היה נשאר בגדר מאבק ספורטיבי בלבד. אך כשהוא משודר בפריים טיים של ערוץ 2, במשחק המרכזי, הצנטרום של הפיילה, זהו לא משחק על מיקום בטבלה. זה משחק על כבודה של הפריפריה המזרחית – גאוגרפית ועדתית. 

המשחק מתנהל כמו הסרט כולו: חיפה עולה ל-2-0 מהיר שמייאש את הבית שאנים. לפתע, משום מקום, הם מקבלים פנדל ומצמקים ל-2-1. הצבע חוזר ללחיים, והמומנטום מביא ל-2-2. ואז, בבעיטה חופשית דרדל'ה לפינה, בית שאן עולה ל-3-2, מנצחת ונשארת בליגה, והאוהדים פורצים לכר הדשא כמו במיטב חגיגות האליפות.. זהו רגע הסינדרלה הגדול בתולדות הכדורגל הישראלי. יותר מכל גביע של הפועל יהוד או הפועל ר"ג. קבוצה מהמקום האחרון, שחוזרת מפיגור 2-0 במחזור האחרון בקרית אליעזר נגד הקבוצה הכי טובה בארץ, כשזו מריחה אליפות – זו סנסציה כה מופרכת, שאין פלא שבסוף המשחק אפילו אוהדי חיפה המוכים, שהרגע איבדו אליפות, עמדו ומחאו כפיים לסינדרלה בלבן-סגול. האליטה העשירה עומדת ומשתחווה לישראל השניה שהראתה לה ש"אם אין כסף, גם נשמה יכולה לנצח", עם הסמל של ערוץ 2 בפינת המסך וקולו של יורם ארבל ברקע. זה כאילו שאלוהי הכדורגל הבינו איזו בונבוניירה יש להם ביד, ועשו את שלהם כדי לסיים את הסרט כמו שצריך, כך שכל התמות ייסגרו באופן מלא. 

תסכול – כעס – יאוש – תקוה – קתרזיס וסוף טוב. מבנה של "נפילתו ועלייתו". העובדה שהנראטיב מוגדר לכל אורך הסרט, כאילו צבעו כל אחד מהחלקים בפילטר צבע שונה, כך שהצופה תמיד מבין את הלך הרוח של הקבוצה, תמיד מזדהה עם תחושת השחקנים ולא הולך לאיבוד בין שלל הדמויות המופיעות על המסך – היא הדבק שמחזיק את הסיפור, וזה מה שהופך אותו לכה מטלטל וממגנט.     

קצב, קצב, קצב

עריכה היא מחלקת הקצב של סרט. העורך לא רק מסדר את הקטעים לפי רצון הבמאי או הרצף הכרונולוגי. חיתוכים מהירים, ריבוי פריימים ודחיסת מלל ייצרו סרט אחר לגמרי מעריכה רוויית שתיקות מול מצלמה ומעברים איטיים בין קטעים. "בית שאן" הוא סרט בקצב גבוה מאוד, כפי שהיינו רוצים שייראה הכדורגל עצמו, אבל הוא אינו נוסע על הילוך יחיד וקבוע. העורך, נועם ויסמן, שלט במיומנות בכל סצינה וסצינה – מגביר ומוריד את הקצב בדיוק במקומות הנכונים, מתאים בין השיא הרגשי לבין הקצב (בזמן המשחקים הקצב מגיע לשיא – מוזיקה קצבית, חיתוכים חדים, לאחריהם ישנה נפילת מתח עם צילומי אוירה ארוכים כמו טיול הבוקר על המשאית של פיני, ואז עלייה הדרגתית לקראת השיא הבא), משתהה על הרגעים החזקים אך לא מותח אותם יתר על המידה (לא תראו כאן עשרים שניות של שתיקה מהורהרת עם דמעה בזוית העין, כפי שיוצרי דוקו נוטים לעשות כדי "לרגש"), הופך רגעים סתמיים-לכאורה לקטעי מעבר מדויקים.

בחירות העריכה היפות ביותר, לטעמי, מצויות דווקא ברגעי השוליים שעוטפים את הסרט ומעניקים לו צבע ואווירה. לדוגמא, שלושת האוהדים שיושבים בצד מגרש האימונים ומתלוננים על מצב הקבוצה. זוהי חצי דקה בתחילת הסרט, שבה השלושה יורים בצרורות: על המצב כיום ("חוסר מזל בתקופה האחרונה"), על ההתחלה המבטיחה ("מחזור ראשון היינו מספר 1 בליגה"), על היותם סינדרלה ("מי האמין שניקח נקודות בטדי?"), על הכמיהה ליחס מהתקשורת ("אבי רצון לא אמר?"), על השופטים ("לקחו לנו 12 נקודות") ומסכמים במסקנה שאליה מגיע כל אוהד: "כשלא הולך- לא הולך". 

זו שיחה אגבית עם דמויות חסרות שם שאינן חוזרות בהמשך הסרט. בליל התלונות/הצהרות הללו, שכל כך מוכרות לכל אוהד כדורגל שישב באיזה פרלמנט, נדחסות ללא מרווח נשימה ומוצמדות זו לזו לכדי רצף הגיגים מרוכז ומסחרר. חצי דקה בלבד של שיחה טבעית, בלי הכנת מרואיין ובלי עיצוב פריים – וכבר יש לנו את כל סיפור הרקע ונקודת המבט הבית שאנית. אומרים שסופר טוב יתאר במילה את מה שסופר בינוני יתאר במשפט. כך גם לגבי קולנוענים. והקטע הזה הוא תמצית הדיוק שמאפיין את הסרט.

ישנן עוד כמה נגיעות עריכה קטנות וחכמות – החיבור בין יום העצמאות להתקפת המחבלים עליה מספר יורם בנגוזי, שמקשר העבר הטרגי להווה; צעקת "בית שאן לוקחים נצחון" של האוהד ברחוב, שמופיעה רגע לפני המשחק נגד ב"ש ומהווה מעין קריאת יציאה לקרב; הטלוויזיה הדלוקה אצל פיני בבית, שמסכמת עבורנו את שלושת ההפסדים שזה עתה ראינו, כמעין סיכום ביניים לפני הנצחון על נתניה.

וישנו כמובן הפסקול של שושן. אני זוכר שראיתי את הסרט בפעם הראשונה כילד ולא הבנתי מה זו המוזיקה הזו שאני שומע. מין בליל מוזר של קריאות בערבית-מרוקאית עם מלודיה מזרחית ומוזיקה אלקטרונית, שכשלעצמה הייתה בלתי מוכרת לרוב האנשים באמצע שנות ה-90. עבורי זה נשמע חייזרי לחלוטין, אבל היא הייתה סוחפת, מיוחדת ובעיקר מדויקת. המוזיקה של שושן, מוזיקאי בית שאני, כאילו נכתבה במיוחד בשביל הסרט (למעשה היא לקוחה מאלבומו "ימולאנה" שיצא כשנה לפניו), וזהו אחד האלמנטים הכי זכורים ממנו. כמעט בכל הסרטים הגדולים ישנו פסקול בלתי נשכח. כך גם במקרה הזה. 

לא משקיפים - אוהדים

באירוע לציון 20 שנה לסרט, סיפרו היוצרים כי לפני המשחק, בחדר ההלבשה בקרית אליעזר, חש אלישע שהשחקנים ממש קורסים מרוב לחץ, וביקש מרינו לדבר אליהם. צרור, שכבר ליווה אותם תקופה ארוכה, ויתר על נאומי מוטיבציה, אמונה ו"כל משחק מתחיל ב-0-0". הוא כבר זיהה את הליבה הסנטימנטלית של השחקנים. הוא הסביר להם שהם חייבים לנצח, כי אחרת - לא יהיה סרט. "מי ירצה לראות סרט על קבוצה עניה שיורדת ליגה? זה לא מעניין" הבהיר להם בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. הסאבטקסט ברור: אם תרדו ליגה, כולם ישכחו את בית שאן, כפי ששכחו עוד עשרות קבוצות ששיחקו שנה אחת בליגה הלאומית ונעלמו. אך אם תנצחו – תזכו לחיי נצח ותהפכו את העיר לסמל שינצנץ עוד שנים קדימה על מפת ישראל. 

אם כן, צרור וצברי לא רק תיעדו את הסנסציה כמשקיפים מהצד – הם לקחו חלק פעיל במאמצי הקבוצה. במידה מסוימת, תשומת הלב שהקדישו לבית שאן בעצם הפעלת המצלמה, היווה זריקת מוטיבציה עודפת לשחקנים. כך שלא רק שבית שאן סיפקה ליוצרים את הסיפור שהיו צריכים – גם הסרט עצמו סיפק לבית שאן את התחמושת שהייתה זקוקה לה במאבק ההישרדות. 

הפועל בית שאן עצמה הייתה הסינדרלה האולטימטיבית. מזל שהיו שני קולנוענים נבונים שקלטו את הסיפור שלה בזמן הנכון.

ויש גם בונוס! 

הציטוטים הנבחרים מתוך הסרט:

• "מה קרה הבן שלך לא באגודה התחל לגרגר? לך תמכור דולרים!" (המרואיין בפלאפל מתגלה כבעל אינטרסים זרים)
• "מה שווה הגיבוי אם אתה לא משתמש בו?" (שלומי ממן, השוער המחליף, מעלה שאלה פילוסופית)
• "מהמילה רחוב – מסתובב" (עודד מויאל)
• "מול נתניה באנו עם נגמ"שים – נגד חיפה נבוא עם חיל האויר" (פיני שועי מוכן לקרב)
• "ילד שמנת לא גר בדירה של עמידר" (פיני שועי על היררכיה חברתית)
• "מרסל! אני עולה לאכול" (יורם בנגוזי פותח את הבוקר)
• "אוכל של שבת זה אוכל של שבת" (מאיר כהן מבהיר)
• "אנחנו עכשיו כמו צמח – או יחיה או ימות. מה יהיה? נגד צמח - הרפואה עוד לא עלתה על זה. זה נס" (האוהד הפיוטי מסביר את גודל השעה)
• "יאללה בית שאן! יאללה תירס!" (עודד מויאל בגרסה המקומית ל"winner winner chicken dinner"
• "אין דיסטנס. כולם מקורבים" (אלישע לוי על הקושי בקבוצה קטנה)
• "כולם רוצים בית שאן ירדו. מה יש? עיירה, מה קרה?!" (דני סוויסה לא מוכן לוותר)
• יש לבן – בום! יש לבן – בום!" (אלישע מסביר איך עובד טיקי טקה)
• "זה לא שכונה פה!" (אלישע מרביץ ציונות)
• "זה כמו שאני אגיד לך שמחר יתנו לי להיות ראש המוסד. יכול להיות כזה דבר? לא יכול להיות – אבל היו דברים מעולם" (פיני שועי בנאום מוטיבציה)
• "בשבילך זה ספורט? בשבילנו זה נשמה" (האוהד הפיוטי ממשיך להתפייט)
• "אם מחר, חס וחלילה, נהרג מישהו בתאונה. בשביל הנהג מה זה? תאונה. בשביל המשפחה מה זה? אבל. אותו דבר" (האוהד הפיוטי לא עוצר)
• "2-2 כדורים החוצה" (אבי פילו היו"ר מבהיר שהוא חותם על תיקו)  
• "אנחנו נלך בלי כדור – כי אנחנו נלך בלי כדור" (אלישע מדגים סיבה ותוצאה)