שהעולם יסתדר בלעדינו

אבי היה אדם שהתמקד בעשייה וחסך במילים. ושלא תבינו לא נכון – אין המדובר באדם שלא ביטא את עצמו, אלא שהוא ידע לדבר בשפה שקטה וניואנסית, כמעט רגשית אך בעיקר אנרגטית, ובמובן הזה הוא פשוט לא סתם את הפה. אבל מילים כאלה הנאמרות בקול רם ומיועדות (במקרה של אבי אך ורק) לכל המעוניין להאזין ברוב קשב – הוא לא אמר הרבה. אם הוא לא היה משוכנע שמקשיבים לו הוא היה פשוט משתתק – ככה, באמצע דבריו הוא פשוט היה מוותר על להשמיע מה שממילא לא מתכוון להיקלט ע"י הקהל באותו הרגע. לטקטיקה הזאת היו השלכות מרהיבות לעיתים, ובמקרים אחרים – הרסניות למדי. בכל מקרה אבי היה אדם שיכולת לשנוא או לאהוב, אבל להתעלם ממנו היה בלתי אפשרי. (ואני די בטוחה שכמוני, האנשים שהכי אהבו אותו היו גם אלה שמעת לעת נאלצו לשנוא אותו, בדיוק בשל אותו סט תכונות). הייתה לו נוכחות חזקה, זה הכול. אם יצא לכם אי פעם להיתקל באדם שרק הנוכחות שלו גורמת ליתר הנוכחים להזדקף ולהטות אוזן, להמתין בדממה למוצא פיו או למעשה ידיו – כזה היה אבי. וכפי שמתחילה כל טרגדיה יוונית, גם במקרה של אבי – שכלל לא היה יווני – כל מה שנאמר, במילים או שלא במילים, אך לא נספג ע"י הסביבה מפאת אדישותה העיקשת של זו, היה יוצא ממנו בהשתפכות רועמת של זעם טהור שכבר לא מיועד אלא כדי להעמיד אותך במקומך על כך שאינך מסונכרן מיטבית עם קולו הפנימי, שהוא הוא דברי אלוהים חיים. אבי לא היה אדם מנוכר, הוא היה אדם בודד, כי הסביבה לעיתים נדירות גם הבינה אותו וגם הצליחה להכיל את כל כובד המשקל של חוש הצדק וההגיון הפנימי שלו. תודו שזה מתסכל. וכל החזות האסופה והקשיחה הזאת היא בסה"כ תופעת לוואי של האדם שאבי היה בסתר לבו ושרסיסים ממנו החלו להינתז מעת לעת רק בדמי ימיו, כשהוא הבין והפנים שעם ניוון שרירים החיים הם כבר רק המעט שעוד יצליח לבטא מתוכו כל עוד הכרטיס החד כיווני הזה עוד לא הביאו ליעד הראשון – מוח בצנצנת שלא מסוגל להשפיע על מהלך הסיוט שלו. במילים אחרות – עם ניוון שרירים אתה זוכה להיות רוח רפאים לפני מותך הפיזי, הסופי, המרפא. כי מניוון שרירים יציל רק המוות, אם לא החיים שקדמו לו. והחיים שקדמו למותו הראשון של אבי לא הצליחו להציל איש מאהוביו. ודאי שלא אותו עצמו. אבי ביטל את ימיו בדאגה לשלומם ולרווחתם של קרוביו ושל חבריו ולכן הבין מאוחר מדי שלעולם כבר לא יספיק לחיות את חייו כצייר, כסופר או כסוס בר פראי – דוהר בערבות איזו יבשת קדמונית, בתולית. ובמובן הזה, אני – שירשתי חלק גדול מהטבע האוטיסטי הזה, שהוטלתי בליל הסדר אל כלא החיים המבולגן הזה, כמהה אלי חופש לא נודע – מנסה כל חיי לתקן את העוול הקארמתי הזה. אבות אכלו בוסר וכו'. מאחלת לך, אבא, לנוח בשלוות עולמים, ולעצמי – להצליח לאפשר לעצמי ולך את המנוחה הזאת. שהעולם יסתדר בלעדינו, ינעל דין דינו! 


נכתב על-ידי
ליאור רשף
כותבת, מגיהה ועורכת לשון.
הדף נקרא 31 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי