שעת הקמיקזה

Photo by bady abbas on Unsplash / https://unsplash.com/@bady

Photo by bady abbas on Unsplash

קַמִיקַזֶה - "רוח אלוהית"



רק עכשיו, כאשר אני כבר מילולית בדרכי אל הסוף, אני נזכר בסצינה מלהיט הדוקו של נטפליקס שבו דניס רודמן שר יחד עם עמיתיו לבילוי: “זוהי שעת הקמיקזה, זוהי שעת הקמיקזה... ” . למרות שזה מובן למה דווקא הזיכרון הזה צף עכשיו זה עדיין מדהים לחשוב מאיפה המוח הצליח לשלוף את הרסיס הזה.


אני התחברתי לרודמן. הרוב כמובן התמקדו במייקל ג'ורדן, וזה מובן. בסופו של דבר היה מדובר בשחקן הטוב ביותר שהמשחק ראה. אבל ברודמן היה משהו מיוחד. בראש שלי ראיתי אותו בתור הגירסא הכדורסלנית לדמות הפּאנקיסט המקומי. הוא היה מוזר, מופרע, מרדן כנגד המסגרת והתקשורת, אבל בו זמנית הוא גם מצא את הדרך להמשיך ולקחת חלק בתוך המכונה של השיקאגו בולס. הוא מצא את הדרך ליישר את עצמו תחת הסטנדרטים של המערכת ולנהל פה ושם את הכאוס בתוכו, לתרגם אותו לסגנון משחק ייחודי שתרם רבות לקבוצה האגדית שעמדה ברקע לתקופת ההתבגרות שלי. אני, כמו רבים בגילי אז, לא ידענו להבין את מעמדה ההיסטורי. כמובן שכל זה גרם לתקשורת לרדוף אותו עוד ולנסות להבין את הכדורסלן הביזארי עם השיער הורוד או הצהוב (כתלות במצב הרוח שלו).


אני נזכר עכשיו בעוד קטע מאותה סדרה מצוינת. רודמן אומר למצלמה משהו בסגנון: “אני לא מקבל כסף כדי לשחק. אני מקבל כסף כדי להתמודד עם כל הבולשיט. עם כל זה. אני משחק בחינם. כדורסל זה משחק פשוט. אבל להתמודד עם כל מסיבות העיתונאים והשאלות והכל... זה מה שעושה את זה מורכב" .


אני מהרהר לעצמי במסר ומהנהן אוטומטית להסכמה בחדר הריק. הוא נגע שם בנקודה.


היום כבר כולם מבינים שבלי רודמן לא היה ג'ורדן, אבל רודמן הוא עדיין רודמן, וג'ורדן הוא עדיין ג'ורדן.


בהסתכלות לאחור, אני לא יכול שלא להתרשם לפחות מהכמות של הדברים שעברו עלי אם לא מתוכנם. אני כבר לא יודע בשלב הזה לזהות אותם כטובים או כלא טובים. כבר עברתי את כל שלבי הפסיכוזה, המאניה והדיפרסיה, הכל. ככה שגם לחוסר דואליות של הדברים אני מודע כבר. וכל השיט הזה. אבל כרגע אני לא בטוח. מינון הכדורים ירד וביחד איתו נדמה לי שירדה גם חתיכה מעיסת השפיות שהם הצליחו להדביק אחרי הרעלה מתמדת.


כל כך הרבה דברים. אני בהלם שחייתי כל כך הרבה זמן מבלי ששמתי לב. אם כל זה היה מתחבר לסיפור אחד, מן מטא-נרטיב על חיי, כנראה שהקוראים היו מתייאשים עוד לפני המחצית. כאילו כל זה מאמץ משותף של גלי ים מלוחים להגיע לנקודה שממנה ישתחררו, אבל במקום הם מתנפצים שוב ושוב על חומת הנמל. ככה אני מרגיש לגבי חיי.


שעת הקמיקזה. ביטוי מעניין. לדעתי רודמן הבין בשלב ההוא שאין לו מה להפסיד. הוא חי כל הזמן במצב של ניתוק מסוים מכל מה שסביבו. בתחושה מסוימת הוא כנראה לא הרגיש מחויב לשום דבר, חוץ מהקבוצה. אני חושב שאני מבין את ההרגשה הזאת. להיות תלוי באוויר, בתוך ואקום. להרגיש שלא משנה מה קורה, או מה אומרים לך – אלו רק ציפיות. אתה מוקף כל הזמן בציפיות. הכל צריך להראות כמו משהו מסוים, אבל אף פעם לא הופך למשהו המסוים הזה באמת. עכשיו תשמח. עכשיו תהיה עצוב. עכשיו אתה אמור לקנא. למה אתה לא כועס על הבן שעשה את הדבר הזה? ולמה לא אכפת לך עכשיו מהמדינה? זה ההמנון, או השואה, או משהו כזה. תמיד רק מצפים ממך. ושמים לך על הראש עוד ועוד כאלה ככל שאתה צובר איקסים של שנים. ספרת העשרות של הגיל שלך הולכת וגדלה ואיתן שכבות על גבי שכבות של צפיות ארורות. איפה האישה? איפה הילדים? איפה אתה עובד? מה התחביבים שלך? במה מושקע הכסף שלך? לאן אתה מתכנן את החופשה?


אילו הייתי כוכב NBA כנראה שיכולתי לדפוק כמו רודמן איזה גיחה לוגאס. לחגוג באמת את האבסורדיות של הקיום. לשכוח אולי לכמה שעות באמת את החלוקה בן טוב לרע מערבוב סמים ובחורות. ואז כשהייתי חוזר לשגרה שלי הייתי לובש גופיה וטרנינג, והעבודה שלי הייתה לרוץ, לכדרדר ולדחוף משקולות. ואולי הייתי מוקף בקבוצה הכי טובה בעולם שבראשה השחקן הכי טוב בהיסטוריה, אבל לפחות הם היו סומכים עלי. הם היו אומרים לי שאני חלק מהשבט. חתיכת ציפייה שהייתי שמח לפרוק לפעמים בהתקף שיגעון. עבורו כנראה שלא היו נותנים לי אחוזי נכות מביטוח לאומי.


אבל אני לא דניס רודמן.


ספרת העשרות התחלפה שוב ואיתה עוד שורה של תוויות שאני צריך להדוף, אבל עם פחות תחמושת. אז חלאס. אני לא עושה את זה יותר. אני אעשן את הג'וינט עד הסוף, ואז ברשותם של הצופים המכובדים כולם, אפזר את הרוח האלוהית לשרי הקצבאות. מיכלי הדלק כבר ליד הדלת. זוהי שעת הקמיקזה...

נכתב על-ידי
המהנדס
https://textengineer.wixsite.com/telescreen
הדף נקרא 23 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי