איתי ומיכל סוגרים מעגל

Photo by 🇸🇮 Janko Ferlič on Unsplash / https://unsplash.com/@itfeelslikefilm

Photo by 🇸🇮 Janko Ferlič on Unsplash


אני יכול לומר שמיכל היא האישה של החיים שלי. כלומר, לא בקטע של אישתי או אהובתי או מאהבת שמלווה אותי כל החיים, אני בכלל הומו, אבל בהחלט משהו מהמם שם באיזור. כמו אחות בדם. כמו חברת נפש שעוברת איתי את החיים האלה ואני איתה.

התמונה הראשונה שלנו ביחד היא מגן זהבה, כשהיינו בני שנתיים - שלוש. רואים אותנו עומדים אחד ליד השניה בין שאר הילדים וניכרת עלינו הפליאה מהמעמד הזה, מול צלם, שמתעד אותנו ברגע מאורגן אחד בתוך נצח הקסם של ילדותנו, ונותן תוקף ליחסים המיוחדים שיש ביננו; יחסים מורכבים, ייחודיים וחסרי כל הסבר עבורנו, אך כאלה שאנו חשים חזק כמשמעותיים, גם אם נשגבים מבינתנו הילדותית.

הרגש כה עמוק והזכרון כה רחוק מהמציאות, שכאשר אני מנסה להזכר בחוויות המשותפות שחווינו כילדים, זה כמו לחפור בְּאדמה רוויה במינרלים ויסודות, בארגז החול שבפינת הגן... אני חופר וחופר ולא מגיע, אך מרגיש את הבליץ מובלע שם עמוק. הרגש שמיכל עוררה בי, אני יודע שהוא שם. יודע שכל חיי כיוון אותי ונתן לי תוקף; הגדיר בי תחושה של סמכות להיות הגבר שאני, הגבר שתמיד הרגשתי שאני, סגר את ליבי במעוז מואר של אחדות ושלווה, איזון וביטחון עמוק בעצמי, בעולמי ובכל סובבי.

אני זוכר אותנו צועדים ביחד לבית ספר בכיתות א' ו ב'. בוקר, שמש על השביל ואנחנו בדרכנו ללימודים. מיכל גרה בבניין לידנו וכל בוקר אספתי אותה מארוחת הבוקר לכיתה ובסוף היום ליוויתי אותה בחזרה הביתה. מיותר לציין שישבנו אחד ליד השניה בשנתיים האלה של תחילת היסודי. בכיתה ג' הם עברו להרצליה, לבית ענק מאבנים גדולות ורעפים אדומים, מוקף בחורשה, שעם השנים תהפוך לשכונה של וילות מודרניות. בלב רובע הפיתוח הזה שכן הבית של מיכל, עם גינה קסומה ובריכה גדולה, שאבא מיכה יבנה יום אחד בין הברושים.

ההורים שלנו עבדו יחד בבית החולים. אבא שלי היה מנתח מוח צעיר ואמא של מיכל היתה גניקולוגית בתחילת דרכה ולילות שלמים העבירו במשמרות חדר מיון ובחדרי ניתוח. כשאני ומיכל נולדנו, בהפרש של כמה חודשים זה מזו, שמו אותנו ביחד בלול ולקחו אותנו לשחק בגינה עם שאר הילדים והאימהות של השיכון, אולם עבורי הזיכרונות המשותפים מתחילים באותו צילום סוף שנה מגן זהבה.

אני זוכר אותנו יושבים על המגלשה בגן עירית, שנה אחרי. אני אבא הגדול, מלך העולם, הורג את כולם ביופיי הילדותי ומיכל אישתי האהובה, הבלונדינית המתוקה שכל הבנות בגן שונאות כי תפסה את הגבר שבגברים, יושבים למעלה על גג המגלשה, גבוה מעל כולם... אני חופר יהלומים באדמה ושולה פנינים מהמצולות... אני מוצא צלמיות מיתולוגיה באדמת אי יווני, חול שחור בציפורניים, וזוכר אותנו מסתכלים אחד על השניה, מסתנוורים מהיופי של עצמנו ומרגישים את הלב פועם חזק; מרגישים בהבנה שהיא מעבר ליכולתנו, שקשר כזה הוא קוסמי וחובק תרבויות; שאנחנו שם למעלה, למעלה, כמו אדם וחווה שמשחקים בגן עדן. אני זוכר אותנו אוכלים ביחד בחדר האוכל ומתחלקים בחלה שנטבול במרק הירקות הכפרי. אחרי שנת הצהריים התחלקנו בכוסות החלב וסיפרנו אחד לשניה על החלומות שחלמנו. אני זוכר אותנו משחקים בגינת השעשועים שבשיכון עם עודד ועידו אחינו הקטנים, בנדנדות הקסומות ובארגז החול עד השקיעה, ומציירים בטושים של זהב וכסף על מבני המגלשות שנים אחר כך. אנחנו מכינים שיעורי בית במועדונית של אחרי בית הספר עם שאר ילדי השיכון, בני ובנות הרופאים.

לאורך שנות היסודי, כשגרנו בנפרד, בחופשים היינו מתחלפים ובאים להתארח, מיכל אצלי בתל השומר ועידו אחי אצלם בהרצליה. זה היה השיא של החופשים. היינו ישנים עד מאוחר, רואים סרטים מצויירים בטלביזיה ומשחקים כל היום בחוץ. לפעמים התחלפנו הפוך ואני נסעתי להרצליה ועודד בא לתל השומר וזה היה עוד יותר כיף. הכי תענוג היה, כשארבעתנו ישנו אצלם בהרצליה בבית הענק, ובבוקר אבא מיכה לקח אותנו בהליכה בטור לחוף הים, שם ראינו גולשים עם בלונד מסנוור משפריצים במים, ומצנחים צבעוניים מרחפים בצפרירי הבוקר.

היינו בקשר גם בגיל ההתבגרות. מיכל עדיין היתה חזק בנפשי, למרות שהחיים החלו להפריד ביננו. בגלל שהייתי מופרע וזרקו אותי מבית ספר, התחלתי ללמוד אמנות ולפתח עצמי כאמן. דבר זה הרחיק אותי מחברי ילדותי ומהחיים שהיו לי עד אז. ההתחברות לאמן שבי הפכה אותי למתבודד יותר ולחברותי פחות, מכוח הטבע. הייתי בתחילת דרכי כיוצר וניסיתי להבין, מה זה אומר, להיות אמן. מי אני ומה אני, בעולם הזה של האמנות. הקשר עם מיכל גם כן החל לדעוך, למרות שעדיין זרחה במוחי ככתר. ערב אחד לקחו אותנו לגלריה בשינקין לראות תערוכה של צילומי פורנוגרפיה הומוסקסואלית של אמן תל אביבי מוכר. על המדבקות היה כתוב, 'תמיר להב רדלמסר', ולא ידעתי מה זה אומר. אני זוכר שהיה ברור שהוא מעתיק דימויים מהצלם האמריקאי רוברט מייפלתורפ, שסימל עבורי משיחות קיצון, סופרנובה אדירה ומוות מאיידס, ושאלו אותנו מה אנחנו חושבים והאם יש לנו שאלות. עם מיכל במחשבותי, שידעתי או האמנתי שתקבל אותי כבעל ואבא גם ככה, כלומר, גם אם אהיה קשור לפורנוגרפיה הומוסקסואלית, רציתי לשאול את תמיר- ומה אישתך חושבת על זה? אבל ידעתי שזאת תהיה פאדיחה. הבנתי, שבמקום הזה של פורנו אפל, שאני אוהב מאד ואפילו מרגיש שייך במשיכה הגברית, אני עדיין שבוי במיתוסים המוארים שמיכל מעוררת בנפשי, וזו כנראה אי הבנה או אי הלימה שלי למקום הזה, אז העדפתי לשתוק.

בגיל 20 החיים המשיכו להפריד ביננו. גרתי בדירה שכורה ברחוב ברנר ועבדתי בתור ברמן ומאייר מגזינים עמוק בחיי הלילה של תל אביב. מועדונים, עישונים, חברות דוגמניות לאהבה וחברים מרהיבי עין לשעשועי מין וצרחות של כיף... היה גדול. בתקופה הזאת שכחתי לגמרי ממיכל, שמצאה דרכה אל מחוץ למחשבותי, ובמקומה זרחו בראשי סמים קשים ואורות של מועדון אפל. חיי הפכו לפח זבל צבעוני ללא חסד וללא מאור אמיתי, ובדיעבד היה לא משהו, אבל המשכתי כך במשך שנים. מיכל באותו זמן עזבה את הארץ וטסה ללימודים בחו"ל ונפגשנו רק בפעמים הבודדות שהגיעה לבקר. הרגשנו אז כחברים גמלאים, או כזוג האוהבים בשיר 'גיבורים' של דייויד בואי, ששום דבר לא מחזיק אותם ביחד.

בגילאי ה-30 היינו יותר בקשר. מיכל חזרה לארץ ואני למדתי לתואר שני באוניברסיטת תל אביב. נפגשנו לדרינקים בברים ובמסעדות נוצצות ברחבי העיר. באותן שנים פחות דיברנו מה הולך ביננו ופשוט נהננו להיות ביחד ולהפגש בכיף. מעולם לא שאלתי את מיכל למה אין לה חבר או זוגיות, ואם היא אי פעם רוצה ילדים. עברה בראשי המחשבה, האם יש לי קשר לכך שהיא מעדיפה להיות רווקה ולא להתחתן צעירה, אך מעולם לא דיברנו על המקום הזה. אהבנו לצרוך תרבות גבוהה ולחלום ביחד וזה הספיק לנו. הלכנו לפסטיבל הנבל במרכז פליציה בלומנטל ולאירוע יום ההולדת 90 למשורר חיים גורי בצוותא, ולזמן מה אף הלכנו לראות סרטים חדשים של וודי אלן בקולנוע. אז, לפני שהמי טו גמרו עליו, הוציא תחת ידיו סרטים טובים כמעט בכל שנה, וראינו את כולם.

יצאתי אז מהארון, או לפחות, התחלתי קשר קבוע עם בן זוג רציני ולא שיגוע עם חבר חתיך לצד הזוגיות הסטרייטית, ומיכל היתה שותפה בכל השלבים של התהליך. אז נסעה לשנתיים לז'נבה וחזרה אמא חד הורית מאבא לא ידוע. תמכתי בה תמיכה מלאה ומכל הלב.

ואז עברו עוד כמה שנים.

גיל 40 מוצא אותנו במקום שלו ומאוזן. מיכל אם חד הורית לילד שמסב לה נחת ואקשן, ואני עדיין באותה זוגיות אל הורית מתוקה ושלמה. אנחנו מדברים בטלפון כל שבועיים ומעדכנים אחד את השניה בכל המאורעות ובכל הפרטים של חיינו האישיים, מתוך שיתוף וקבלה עמוקים של אוהבים אמיתיים. האם נגיע אי פעם לדבר בפרטי פרטים על אוצרות הארכיאולוגיה מאדמת ילדותנו הטובה בגן זהבה? אינני יודע. מה שכן, המקום הזה תמיד נוכח כשאנו נפגשים. הוא זורח עמוק בלב וחזק בנפש ונותן תקווה של עתיד מואר בחיים האלה, מקום של אהבה ורוח.





נכתב על-ידי
איתי שקד
אמן, הרפתקן אמנות, כותב בכיף. גוגל:"סקס בינלאומי וסיפורים אחרים"
הדף נקרא 95 פעמים
אהבתי חיבבתי
תגובה אחת
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי