דף #5511
שולה ברנע
25 לדצמבר 2021
·
3 דקות קריאה, 553 מילים
בריאה
בצד אחד בגן פקעו הנרקיסים והרקפות, ובצד האחר עצי פרי מגוונים למכביר: משמש, אפרסק, גוייבה, תפוז ופומלה. הכל חסו תחת ענפי גפן עבותה ומשורגת מעוטרת ענבי מוסקט אדירי ממדים. ניחוח נקטר עשיר אפף את האוויר. נחלי הפרת והחידקל זרמו חרישית באין מפריע, השמים היו מעוננים קלות ,ניתן היה לראות בעלי כנף מסוגים שונים עפים בהם להנאתם. בפנת הגן מצויה הייתה ערימת חול גבוהה, לא היה ברור מה פישרה. קול אלוהים נשמע מהדהד בכל מקום, קול צרוד, עולה ויורד, כנראה ללא שליטה, צרוד משהו. הוא פנה לעוזריו והשמיע פקודות מונוטוניות: "היכן את החפירה? מי ההין לסלקו למחסן? הצהרתי, שעליי להשתמש בו היום! היכן הדלי ואבני המלאכה?" קולות לחישה נשמעו ברקע מעין תשובות לא בהירות, מעורפלות, חששניות. קול אלוהים נשמע בשנית: "אין לי כוח היום ליצור, אם זהו הצוות העומד לרשותי- חבל על הטרחה . נקל לשער מה תהיינה התוצאות "והמשיך: "לא חשוב, נדחה למחר מה שאי אפשר לעשות היום, מי אמר זאת? קונפוציוס? מילא" הפטיר. עצי הבאובב רחשו עם ליל, הם הצטערו על הדחייה של אלוהים, , אם כי הורגלו לכך מקדמת דנא, ואולי ההמתנה תצדיק עצמה. המלאכים עפו בינתיים להֵיכלם לשנת לילה שלווה, ללא פטישים וללא רעשים מיותרים. גבריאל הביא את כינורו והחל לפרוט נעימת שיר ערש לעמיתיו המתנמנמים. הנימפות ידעו שזה לא יהא לילן הפעם, לכן חפנו ראשיהן בין כתפיהן ומרחו חלב אגוזים עסיסי על גופן, שישמש מור פיתוי לצוות המלאכי. נגינת גבריאל הייתה כה שמימית עד כי כל חיות הגן נרדמו חיש מהרה, נשימות התנשמת הדהדו בחלל השמים והתחרו ברוח הלילית הרכה. אלוהים עצמו נמנם בלבד, אך הדיר שינה עמוקה מעיניו, יען כי דחה את מלאכתו, והיה רגוז על עצלותו, זו הטרידה אותו ונקפה את מצפונו במהלך הלילה, כיתוש מזמזם ליד האוזן. "אכן, בראתי את העצלן, אך עדיין אני עצל ממנו" הרהר. קריאת הינשוף השכימה את יושבי הגן ברקיע עם בוקר, וכל אחד פנה לתפקידיו הקבועים מראש במערכת השמש המאירה. אלוהים קרא בכריזה לעוזריו בשריקה ממזרית חדה והקימם ממושבם לגשת לערימת החול המיותמת מאמש. דווקא ביצירת הצוואר התקשה אלוהים. ראש האדם על עיניו אפו וחוטמו היו קלים לביצוע: החול התמסר בקלות לעיצוב ולתיחום הצורה, ההיקף והגודל, בכתפיים היה חשוב לשמור על מידות זהות- דבר מורכב מעט, בזה עסקו העוזרים. בצוואר הייתה קשיות מסוימת, והמפרקת התפרקה במשך היצירה כל העת, וכך לא היה בטחון בשימור חיי האדם שיופחו בדמות בסיום התהליך. הבעיה נפתרה על ידי שיבוץ ברגים מתאימים שהשתלבו היטב בעמוד השדרה. הישבנים לעומת זאת- קל היה לעצבם, לפי העיקרון המנחה שלאישה יהיו בשרניים ומדושנים יותר ולגבר יהיו כחושים ושלדיים.חשוב היה לאלוהים ליצור שוני בצליליות הקולות שבין אדם וחוה-כך קורא להם, (על סמך מקורות שומריים עתיקים, שאלוהים גנב מהם את הרעיון לשמות. לגבר קול נמוך ולאשה קול דק וצלול. הוא הזיע בבניית הפיקה בגרונו של הגבר, לא כן בגרונה של האישה. כשנסתיימה מלאכת הבריאה-נתרגע אלוהים, אם כי הרהר רבות ביצירתו וידע בלי לכחד מעצמו, כי בנקודה זו של המפרקת נכשל וזו תיוותר התורפה באדם. לצד זאת הסתקרן, לאלו יצורים הם ייהפכו, האם ישרתו אותו נאמנה, האם ימרו פיו והוא יאלץ להחליפם, או לשלחם מעל פניו. כיסוס ציפורניים מכיוונם העיד על תאבון בריא- הם השתוקקו למזון, עוד בטרם ידעו לדבר. תחושת אהבה מיוחדת החלה לפעם באלוהים כלפיהם, והוא נתקף רצון עז לחבקם ולאמצם לחיקו החם. ערימת החול הספיקה בדיוק לצרכיו, ולא היה צורך לשאול מן השאול כמות נוספת, שלא לדבר על החומר האפל שממנו היה מורכב. אלוהים שלח בידי עוזריו ובראשם המלאך גבריאל אהובו מנות מזון עשירות כשהמרכיב העיקרי היה מרק עטלפים, שכה נמס בפה ומחזק את הכנפיים. תאבונם היה רב והם שבו ודרשו מנה נוספת.