למינציה

עננים מתחלפים, ושמש זורחת מעל האוקיאנוס. ג'ירו יושב לבדו על שפת הים, ידיים מחבקות ברכיים. עד לפני שעה קלה צייר עיגולים בחול. קריאות ציפורי גן העדן מהדהדות בג'ונגל, וג'ירו יושב לבדו ובוהה במים הכחולים שאינם נגמרים. הגלים לא מגיעים אליו. כמו נדנדה, נוגעות בהן בהונותיו החשופות. הטבעיות נקראת הדרך. הזריחה מטילה אור על פנים שחומות, חרושות קמטים. המוות כילה את הכפר בו בילה את שארית חייו. מגיפה, מגיפה ארורה שלא פסחה על אף בית. כששרף את גופת בנו היחיד – ידע שבזה נגמרו חייו.

מזווית ראייתה של ציפור גן העדן, קו הלסת שלו חזק והפנים שלו מפוסלות, רזות. ציפור גן-העדן רוצה להתקרב, אבל היא לא מעזה. אינה יודעת אם יפגע בה, או יזרוק בה אבן, או יסתכל עליה וישתק אותה במעופה. היא מקווה להמשיך להתבונן בו, אולם קריאות מהעצים תופסות את תשומת ליבה והיא מתעופפת בחן, מותירה את הענף עירום.

ג'ירו מבחין בה מתעופפת. עיניו שבות להתבונן בקו האופק. הוא שואף ונושף, ומנסה לדחוק הצידה זיכרונות שהתגודדו סביבו כמו אנשי שבט רעים, המתריעים מפני הגלים המתנפצים.  לא מוטלת עליו שום אחריות יותר, בחיים האלה. על דיונת הקטיפה כבר לא ידע במה להאמין. מופעי האור מתחלפים, ולעת ערב הוא מתחיל מחדש לצייר עיגולים בידו האחת, המיובלת, שאחזה בכידונות ובכלי עבודה והייתה סמל למלאכה שהוא ואחרים עסקו בה. בעת הזאת, עם רדת החשיכה, הוא לא שם את לבו לקריאותיהן של ציפורי גן העדן. כשסיים את מלאכת הציור על החוף, בחצות בדיוק, נשכב פרקדן על החול. הכוכבים מעליו. לא היה מקום אחר שבו היה רוצה להיות. בינו לבין כוכב הצפון שמאיר את שמי הלילה, הידברות חסרת מילים.

שמיכת מי האוקיאנוס מכסה תחילה את אצבעות רגליו – מדגדגת את העור הזקן, ולאחר מכן עולה לכל גופו וסוחפת אותו למנוחת עולמים.