האשפוז

יש לי מזל, אני חושב, שאת הקוקאין שהיא קנתה לי השארתי במשרד. מאד רציתי אותו אתמול בלילה וטוב שלא היתה לי גישה. השכנה פולי שאלה אותי מה אני עושה מתחת לבית ״מה אתה מחפש, כפרה?״ ואני כזה ״שום דבר, רק משחרר את הרגליים לפני השינה״. מה שקורה בלילות האלו, אחרי שאנחנו רבים, לא צריך להטריד אף-אחד. המנה של הקוקאין היתה יכולה לעזור לי לפחות לעשות משהו, להתרכז קצת ולסיים את המצגת להנהלה למחר אבל סתם הסתובבתי ברחוב ועברתי בין כעס לעצב, צחוק היסטרי ויאוש. המשוגע שרץ בלילות במעגלים בחצר של בית הספר הנטוש הפריע לי להכנס לשם ולשבת על הספסל. השכן הצלם שמטייל בעולם בדיוק חזר במונית מאיפשהו ואני התחבאתי מאחורי פח זבל כי שיחה איתו זה מינימום חצי שעה.

ארוחת ערב שתחכה לי, סקס אקראי - אני לא יודע מה ציפיתי שיקרה הלילה ולמה גם הלילה מצאתי את עצמי מאוכזב. בסופו של דבר אני כנראה אופטימיסט אחרת לא הייתי מוצא את עצמי מתוסכל כל-כך הרבה פעמים. צריך לקוות שישתפר בשביל להיות מאוכזב. יש יותר גרוע ממאוכזב - מיואש. 

בין אחת לשלוש ניסיתי באמת לישון אבל רק התהפכתי על הספה בסלון. חלמתי על מישהי. היה לה קול נורא יפה. מהפנט, מכשף, חושני ואמהי ונפלא ולא יכלתי להפסיק להקשיב לה ולתת למילים שלה לעטוף וללטף אותי ובחלום ידעתי שהיא לא בסדר. העיניים שלה היו דיסקיות עצומות מפלסטיק והאף שלה היה כולו נפוח ועצום ושאריות של חומר ירוק היו בכל מקום. הראש היה פתוח וחלול והיו לה רק מעט שיניים אבל חדות. היא היתה מפלצת, שד ממש, שד אמיתי ובחלום ידעתי שיש דיסוננס - לא הסתדר לי איך שהיא נשמעת ואיך שהיא נראית. רציתי אותה, חשקתי בה ורק בגלל הקול ונדחתי ממנה ונגעלתי ממנה ורק בגלל המראה. ומעניין איך החירשים חולמים - האם הם שומעים? והעיוורים מלידה מפחדים ממשהו שיש לו צורה? הם לא טיפשים. זה חסרון באמת להיות עיוור או חירש או שזה יתרון?

בשעה שלוש קמתי והתחלתי לארוז תיק. לקחתי עשרה זוגות תחתונים וארבע חולצות. נישקתי את בן וגאיה במיטות שלהם ונישקתי גם אותך. אני מכיר את הדרך לגהה, זה בסך הכל קילומטר מהבית ואני עובר שם כל בוקר עם האוטובוס אז למה לקחת את האוטו וגם את תצטרכי אותו כדי לפזר בבוקר את הילדים למסגרות. אז פשוט נלך לשם, אלך לשם. בדרך עצרתי במכולת-פיצוצייה בפינה וקניתי סיגריות. ״אתה מעשן?״ המוכר ששכחתי את שמו שאל מאוכזב. ״אני, אני לא מעשן באמת - רק לפעמים… אני פשוט הולך עכשיו לכמה זמן אז אמרתי נקנה...״. ״זה הכל זבל, אל תעשן את זה.״ ״ולמה אתה מוכר?״ ״למה אנחנו עושים את זה, אנחנו מוכרחים להביא לחם הביתה. אתה חושב שאני מרוויח על זה משהו?״ ואז הוא התחיל מונולוג ארוך על עישון ואבא שלו וכמה זה רע והחברים שלו ואני הרגשתי איך האוזניים שלי נסגרות ממש כמו דלת של כספת ורק ראיתי אותו זז. בנאדם כזה, אולי שישים, עם כיפה וציציות ועובד כאן בפיצוצייה. באמת אהבתי אותו נורא באותו רגע, לא יודע איך פיספסתי את זה בכל הפעמים שעצרתי פה לקנות לך שוקולד ופרחים - אבל הוא באמת היה איש טוב רק שלא יכלתי להמשיך להקשיב לו. משהו בי נאטם. ״תודה, תודה - כפרה״ חזרתי ואמרתי עד שהוא השתתק ויכלתי ללכת.

בדרך היה גור חתולים שיילל על המדרכה. ראיתי בראש את הסרט שבו אני מחפש את אמא שלו כמו הגור הזה שפעם אספתי וחטפתי צעקות מהשכנה שבגלל שנגעתי בו אמא שלו תנטוש אותו כי הוא יריח ממני. אז באתי לעזור ויצאתי רוצח חתולים ואני לא חוזר על השיט הזה. הוא ימצא את אמא שלו או ידרס פה על הכביש, אני מקווה שלא. זה אני או החתול. מה הם יעשו איתי שם בגהה, אני לא יודע. אני אקח כל כדור שיציעו לי ואם יקשרו אותי - אני אקבל זאת בהכנעה. לקחתי בתיק ערימה של דפים ועטים. ארזתי גם את המחשב אבל לא חשבתי שיתנו לי להשתמש בו. אין לי ניסיון במקומות כאלו אבל אם אני הייתי מנהל מוסד לחולים בנפש לא הייתי נותן להכניס ציוד דיגיטאלי - זה נראה לי רק מזיק.

השומר בכניסה נימנם כשהגעתי. הייתי צריך לדפוק על החלון כדי להעיר אותו. ״סליחה, סליחה, אדוני…״ הוא פלט נחירה מתחת לשפם החום ופתח את העיניים. כל נסיון לתקשר איתו נועד לכשלון. ״ספסיבה״ ו״דה״ ואף מילה בעברית. הוא לחץ על כפתור והשער נפתח ואני נכנסתי. יש שם שביל עלוב ואפור שמוביל לעץ פיקוס שעליו מישהו שידך שלט ״לקבלה״ עם חץ שמוביל לדלת. נכנסתי. שתי פקידות מדברות זו עם זו ״אני לא מבינה מה הוא חושב לעצמו… שאין לי חיים בסופשבוע הזה לשים לי תורנות… כן סליחה, מי אתה? מי אדוני? מי באת לבקר בשעה כזו מוקדמת?״ ״תראי, לא באתי לבקר אף אחד אני מצטער - אני… באתי להתאשפז?״ אמרתי ככה עם סימן שאלה בסוף. פתאום שתיהן הרצינו. ״אוקיי, יש לך הפניה? מי שלח אותך?״ ״אף אחד לא שלח אותי, אני לא מכיר את הפרוצדורה, אני מצטער אבל אני צריך שתעזרו לי״. ״אוקיי… אוקיי, מותק. שב פה. הכל יהיה בסדר״ אמרה הימנית והשמאלית לחשה לה אבל לא מספיק חלש ״הם באמת לא מפסיקים להגיע״ ואז הסמיקה כשהבינה ששמעתי אותה. הן היו מבוגרות ממני אולי בעשרים שנה, אולי בחמש עשרה. היה להן סגנון קצת זול וזנותי אבל גם קצת אמהי. כאילו הן לא נסגרו על מה לשדר בעבודה, בחיים ואמרו תעשה לי קצת מזה וקצת מזה. לא ידעתי מה להרגיש באותו רגע. ״אני אכין לך תה, שב פה ורותי תביא לך את הטפסים למלא. אתה יכול למלא טופס נכון? טופס אחד - שני עמודים. זה הכל״ הנהנתי בהסכמה.

״טופס אשפוז מרצון״ - שם האב, שם האם, מספר תעודת זהות, היסטוריית מחלות, סיבת האשפוז - ״אני משתגע״, האם אתה מאובחן כסובל מחרדה - כן, האם ניסית לפגוע בעצמך בשנה האחרונה - לא, האם אתה חווה תנודות בחשק המיני - לא, האם השתתפת בקטטה או באירוע אלים כלשהו בשתיים-עשרה החודשים האחרונים - כן. האם חווית פגיעה על רקע מיני בילדותך - לא. האם הותקפת מינית בחייך הבוגרים - כן. האם יש לך תיק פלילי - לא. האם אתה מרגיש מאויים לעיתים קרובות - כן. וככה זה נמשך ונמשך ועד שסיימתי השחר עלה והתה התקרר. 

ניגשתי לקבלה עם המסמכים ושתי הנשים כבר לא ישבו שם אלא שני גברים בחליפות. ״כן, תודה אדוני״ אתה יכול להמשיך מכאן. אמר הגבר הימני ולקח ממני את הטופס. הוא הצביע לעבר המסדרון ונתן לי תג גנרי שיאפשר לי את הזמנת המעלית. אני מכיר את התגים האלו. השתמשתי בהם בכל הפגישות הקודמות שלי. הגבר השמאלי התרומם והושיט לי את היד ללחיצה ״בהצלחה!״ הוא אמר בקול נמוך ובוטח וקרץ. ״תודה, אני מניח״ הושטתי לו את היד ולחצתי. ״אתה תהיה עשר, אני בטוח. אני עוקב אחרייך כבר המון שנים. אתה תהיה עשר!״

המעלית לקחה אותי למעלה. בכלל לא הזמנתי אותה, היא כבר ידעה לאן אני צריך להגיע וטיפסה לשם בעצמה. במראה במעלית בדקתי שאין לי שחור בשיניים ונתתי לעצמי כמה סטירות. ״אני הולך לשבור להם את הפרצוף, לשבור להם ת׳פרצוף.״ אמרתי למראה וחייכתי. אין בנאדם שלא מחייך למראה במעלית. גם המכוערים וגם המכוערות באותו רגע יודעים לקרוץ ולעשות את המבט השרמנטי הזה. ״אני, אני תותח״ הגברים אומרים לעצמים ״אני, אני נימפה אלוהית״ אומרות הנשים. וגם כל המגדרים הנזילים שבין לבין - גם הם בטח מפתים את עצמם לדעת. כולנו רוצים להיות נחשקים ולזיין ולהזדיין ולחגוג עם זרע ומי-פות ומלח. אומרים שיש איזה אחוז באוכלוסיה שהוא א-מיני. שיהיה לו לבריאות. אני הייתי מוכן להתחלף איתם ברגע. בפעימת-לב כמו שאומרים באמריקה. לפעמים אני מפנטז על לחתוך לעצמי את הביצים או לעבור איזו פרוצדורה כדי להתנתק מהשגעון הזה שהן גורמות. רק צרות.

המעלית הגיעה והדלת נפתחה והרגליים שלי לקחו אותי לאורך המסדרון הרחב. דלת מעץ מעובד שמסריחה מרוב עישון ועבודה. אני פותח את הדלת ונכנס לחדר. בפנים יושבים כל חברי הדירקטוריון - אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה, אנצי בנצי ואנדנדינו. המסך נפתח אוטומטית ויורד מהתקרה במקביל לחלונות שמתכהים. הטכנולוגיה פורצת הדרך של היום בפעולה. אני רץ על השקפים - מכירות: בום! שיפור ברווחיות - בום! הקול סנטר החדש שפתחנו משפר את שביעות רצון הלקוחות - בום! הקמפיין בניו-יורק, הקמפיין באילת, הקמפיין באגאדיר מרוקו ובסניף פיצה פצץ בירוחם. לאה קמה ומתחילה לצעוק עלי. יעקב זורק לבנה על החלון והוא נשבר.

אני מתעורר מההזיה ומוצא את עצמי על הכסא מול הקבלה. מולי הטפסים. הייתי גמור מעייפות והשאלות האלו עשו את שלהן. נשארו לי עוד שתי שאלות בלבד - שם האפוטרופוס החוקי והאם לאפשר קשירה.

קמתי ויצאתי מהמשרד. שמעתי אותן צועקות אחרי אבל מיהרתי ללכת. הגעתי לשער, שתי דפיקות - שוב פעם הערתי את השומר המשופם. הוא פתח את השער הפנימי. שמעתי אותן עדיין צועקות ״אדוני, אדוני - תשאר״ בטח תשאר - חשבתי לעצמי, כל המקום הזה זה מפעל. עוד משוגעים זה עוד הכנסות והם יקשרו אותי פה לנצח. דפוקים. השומר כבר פתח לי את השער החיצוני אבל ראיתי שהוא מהסס. מיהרתי החוצה ופתאום הטלפון בבוטקה התחיל לצלצל ואני דפקתי את הספרינט של החיים. מקפיד להחזיק את הטפסים קרוב ללב. כל הפרטים שלי שם. אם הם ימצאו אותם הם ידעו איפה לחפש אותי ולמה לאשפז אותי. בן וגאיה מחכים בבית וגם את. אף-אחד לא יודע שהייתי פה ועדיין אפשר להפוך את הכל ולחזור לנורמאליות. ספרינט של הלייף.

כשהגעתי אל מתחת לבניין, הלכתי כמה דקות כדי להסדיר את הנשימה. אם באמת הייתי מעשן אבל מעשן מעשן לא הייתי מצליח לרוץ ככה. איזה ספרינט מדהים! וסיגריות זה זבל של דבר. אבל איפה באמת הסיגריות? שמתי-לב שהן לא עלי. נראה לי שבכלל לא לקחתי אותן מהפיצוצייה. עד מתי אאבד דברים בכל מקום?! החלטתי לחזור לשם.

״אריק?״ נזכרתי בשם הפרטי של המוכר, מעניין למה דווקא עכשיו. ״אה כן, אתה שכחת את הסיגריות שלך פה.״ ״כן. תגיד לי, אתם מחפשים עובדים?״

נכתב על-ידי
דור כלב
כותב כל יום. משתדל שלא את אותו הדבר.
הדף נקרא 202 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי