דף #5572

השעון

גרתי בשכונה בפאתי העיר הגדולה. ביתי היה ישן, טיח קירותיו קולף עם השנים, צלקות של רוח וגשם ניכרו על פני המבנה. חדר המדרגות היה אפלולי, וריח טחב מילא אותו. כדי להגיע לדירתי נאלצתי לעלות במדרגות שתי קומות, וזה היה הרבה מדיי.                                                                                            שכניי היו מגוונים, חלקם מרעישים, חלקם נוחים, כמו בכל עיר, ולא הטרידו אותי ביומיום.                                                                                      כל בוקר הייתי קם למשרדי המשמים, אוחז בעט, משרבט כמה פסיקות הגיוניות ושב הביתה, כמי שקיים את מצוותו על הצד הטוב ביותר, ככל שיכול.                                

אותו היום שבו קרה לי המקרה היה יום מהביל, השמש ירתה את קרניה בחום שופע מדיי, וכל אדם שפוי היה ממהר להימלט לביתו פנימה להתקרר במזגן. בבואי מהמשרד, ידיי עמוסות בירקות שקניתי בשוק, ראיתי התקהלות של אנשים בפתח ביתי - דבר שאחר כך דווח בתקשורת כהפגנת הנכים במחאה על קצבת הנכות הנמוכה שהם מקבלים מהמדינה.                                                                                         קרבתי בצעדים מדודים. ערב־רב של אנשים בדרגות שונות של נכות שהחליטו למחות על גורלם ולשפר את שכרם נגלה לעיניי.                                                         

בעודי בוחן את המצב מקרוב חשתי כמעין דגדוג באמת יד שמאל. הבטתי לאחור, ומייד הבנתי - שעוני נלקח ממני כהרף עין. הספקתי לראות אחת הנשים, זקנה מרוטת שיער, קבצנית לפי המראה, רצה קדימה לעבר הכביש, מתרחקת מהקהל המסתופף                                                                                               ידעתי בחושיי שזו הגנבת, בפרט שראיתי אותה רצה ובורחת. זעמי עלה על גדותיו: "מה קרה לה, למה היא צריכה לגנוב שעון. אם חסר לה אוכל שתגנוב את הירקות שהיו בסל," מלמלתי בזעם.                                   

האצתי צעדיי והתחלתי לדלוק אחריה. היא החלה לרוץ סביב הבניין שלי - דבר שלא ציפיתי לו, ונכנסה דווקא לפתחו. בכך הרוויחה יתרון על פניי כי בראשי חישבתי שתברח הרחק ממני ולאו דווקא ישירות אל גוב האריות, לתוך ביתי. בשל ההפתעה העצומה לא הייתי מרוכז וקפאתי במקומי. לאחר שניות מספר התחלתי שוב לרוץ ולרדוף אחריה, אך היא נכנסה שנית אל תוך הקהל והיה לי קשה להדביקה. שלא לדבר שהיה נראה כאילו אני מטריד אישה זקנה וכבר החלו להישמע קולות נגדי: "עצרו את האיש! עצרו אותו!"

קריאות אלו רק העצימו את כעסי. הגברתי ריצתי ובאחת השגתי אותה, אחזתי בסליה והחלתי חופר בהם כדי למצוא את מבוקשי. תנועותיי היו רגוזות וגסות, לא ריחמתי עליה, היא הוציאה אותי מכליי עד עתה. הקהל החל שוב צועק ואנשים ניסו להפריד בינינו; הרגשתי שאני נמצא במחזה אבסורד.                                                                                                חשבתי על סבי האהוב, שהעניק לי את השעון לכבוד חגיגת בר־המצווה. נזכרתי כיצד נשק לי לאחר שהגיש לי את השעון וזקנו דגדג את פניי בהרגשה נעימה, כזו שרציתי שתימשך לעד. באותם רגעים חשתי את אהבתו זורמת בעורקיי, הרגשתי שאני נלחם למען מורשת הדורות, החלטתי שאסור לי לוותר, המשכתי לנבור בסלים עד שידי הימנית נתקלה בפיסת מתכת, שלפתי את שעוני והסתלקתי מהמקום חרף השאגות שנשמעו סביבי. ידעתי שהצדק עימי, אך במקרה זה הוא לא נראה לעין.                                                                                                                                                                                                                 הגעתי לביתי מיוזע, יוקד מהתרגשות מהולה בכעס, ונכנסתי אל חדר האמבטיה להתקלח. רק סיימתי לשטוף מעליי את טעמו הרע של האירוע ונשמעה דפיקה בדלת. "שוב קמים עליי אויביי," אמרתי בליבי, ומייד סתרתי את מחשבתי זו: "למה לחשוב בכיוון שלילי?"                                                                                         הייתה זו השכנה ממול. היא ביקשה ספל סוכר עבור עוגה שאפתה לכבוד הנכד. התנחמתי בבקשתה, כאילו נחתה עליי במציאות עוגייה ריחנית טרייה, אלא שזו הוגשה לפי עם קפה מר־מתוק.                                                                          

הביקור הקט עודד אותי, וחשבתי שהנה קיימים אירועים גדולים הראויים לתשומת לב רבה לעומת האירוע שלי שהפך לפתע זניח בעיניי. החלטתי לשים פס על כל מה שקרה קודם ולרדת בלבניי הצחים למטה לבדוק האם קיבלתי דבר דואר.                                                                                         אני לא יודע מה עבר במוחי באותו הזמן שהחלטתי לצאת כך החוצה, אולם ברגע שירדתי הבנתי שלא רק שההתקהלות עדיין נמשכת אלא שבינתיים ארגנה הקבצנית הזקנה, ברוב תושייתה, את הקהל לקרוא קריאות קצובות של מחאה בדרישה שאחזיר את מה שכביכול לקחתי: "את השעון, את השעון!" זעק המון האדם.

לא ידעתי עוד את נפשי. קודם כל נמלאתי בושה, כך בגילי המתקדם להיראות בהופעתי הלא הולמת בציבור. זו הייתה תצוגה מיותרת בפני הקהל הרב שגם כך היה נגדי. באותה שנייה כמהתי לשקט, לא הפעלתי שום שיקול דעת, הייתי נקלה ומבוזה בעיני הציבור המשוחד הזה והרגשתי על בשרי את התחושה של יחיד מול רבים, חשתי את חולשתי במלואה, השלכתי לעברה בכניעת יתר את שעוני היקר לי.

אז מה אם היה לי שעון מהסב, הוא כבר לא יידע שהשעון נמסר ומדוע, ניחמתי את עצמי בליבי פנימה ועליתי במדרגות תשוש נפשית. הרגשתי כמו אחר יומיים עמוסים של סחיבת ירקות מהשוק. 

ניגשתי למטבח כדי להכין לעצמי קפה טעים, טרי. נזכרתי שלא אכלתי דבר בעקבות האירועים והכנתי גם טוסט גבינה מלווה בירקות שהבאתי מהשוק. בסיום הארוחה דפקתי קלות על דלת שכנתי לבקש ממנה פרוסה מהעוגה שנאפתה בינתיים.                                                                           רציתי בכל מאודי לשוב אל השגרה הנעימה. אולם כשסיימתי לאכול ניעורו בי נקיפות מצפון - כיצד ויתרתי על שי נוסטלגי מסבי האהוב בכזאת קלות? הרגשתי דקירות של חרטה בליבי אבל מיד הרגעתי את מצפוני. הרי לא מסרתי לידיהם את סבא שלי, ואת אהבתו איש לא יוכל לעקור ממני! ניחמתי את עצמי.                                              

שקעתי בכורסתי הנוחה והמרופדת וחשתי רוגע מוחלט. לא הייתה בי שום אנרגיה למלחמה מיותרת עם קבצנית זקנה זו; מה לעשות, שהפופולריות בחרה להיות לצידה ולא לצדי.

נכתב על-ידי
שולה ברנע
סופרת ומשוררת
הדף נקרא 22 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי