הממלכה

כשאני מגיע, גבר כבד משקל, קירח ומגמגם מברך אותי לשלום בקריצה חצי עצומה.

אני מחתים כרטיס וממשיך הלאה.

ישנם שטיחים חדשים במסדרונות, אולי בכדי לנגוד את הריקבון של אלו שדורכים עליהם.

במקום הזה החיים נעים במסלול קבוע, כמו לוויין סביב כדור הארץ.

כולם נשארים אותו דבר, בין אם אתה מסתכל לכיוונם או לא.

ידיהם מקלידות מזכרים בירוקרטיים יבשים וקרים, בעוד פניהם מנסות שלא להירדם.

מדי פעם ניגש אלי איזה בוס או מנהל או סתם בורג אקראי, ובנמהרות אסרטיבית מאשים אותי שאני לא עושה את עבודתי כראוי.

דבר זה יוצר דחף חזק במעיי להשמיד את המקלדת שלי על פניהם. אך במקום זאת אני נכנע לעליונותם, מהנהן בהסכמה כוזבת ומתקן את כישלונם כאילו היה שלי.

אני חייב להודות, לפעמים אני פחדן.

אם מקום העבודה הזה היה ממלכה, בוודאי שמלכתי הייתה הסיגריה.

היא משחררת אותי על בסיס שעתי, מפתה אותי החוצה לרגע מתוק ומנחם מלא בשקט ומחשבה.