הסיפור של עודד הבלונדיני 6

6



ב'ג'ט לג' עבדה איתנו בחורה מתוקה שהכרתי מהשכונה בשם ליאת. בערבים של משמרות משותפות, נסענו ביחד בשקיעה על האוטוסטרדה המהירה לשדה התעופה, אבל אחרי שבועיים- שלושה, נשבר לי ועזבתי. לא התאים לי לנסוע כל כך רחוק בשביל משכורת מינימום ובטח שלא שמחתי לשרוף משמרות לילה עם אנשים הזויים, שממש לא בא לי לראות, גם באור יום.

ליאת לא הבינה למה עזבתי כל כך מהר אז לא דיברנו כמה שבועות. כשהתקשרתי יום אחד לשאול לשלומה ענתה לי בצער רב שמצבה גרוע.

"מה קרה?"

"זה פשוט נורא," אמרה בקול שבור. "אמיר מה'ג'ט לג', ההייקו מאן?"

"כן, מה איתו?"

"התאבד."

"מה???" הייתי בשוק. היה לי ברור כל הזמן שזה הכיוון שלו, אבל לא האמנתי שיעשה את זה. הזעזוע היה עמוק.

"כן. הלוויה מחר. אוספים אותי מכאן בשכונה. תוכל לנסוע איתנו. בשש בתחנה של הבית ספר. בסדר?"

"בסדר. אבוא," השבתי, הלום מהידיעה המצמררת, " ניפגש מחר." סגרתי את השיחה וחזרתי מניאון המטבח לאפילת הסטודיו. הרגשתי עצוב ושבור מידי כדי לסיים ציור גדול שבדיוק עבדתי עליו ללימודים. התיישבתי מול התמונה הטרייה. הצבעים הבריקו לאור המנורה החשופה. ציירתי דיוקן עצמי כסאטיר מהמיתולוגיה. ערבבתי את צבעי השמן בפלטה הארורה והסיגריה בזווית הפה עישנה לי לתוך העיניים. ניסיתי לעבד את המידע אבל היה לי קשה להתרכז.

אולי יכולתי לעזור לאמיר אם הייתי מנסה קצת יותר לתקשר איתו? אולי אמרתי דברים לא נעימים שהוסיפו למצוקה האובדנית? על מה חשב כשעשה את זה? על מה בכלל חושבים, כשעושים את זה? הצללים בסטודיו זחלו סביבי ברוע של ערב נואש. הירח זרח בחלון בצהוב של מחלה. בגלל התחושות הקשות, הוספתי לסאטיר קרניים ענקיות ומבט קשוח. מרחתי כתמים גסים על רגלי התיש השעירות.

הלוויה התקיימה למחרת אחר הצהריים. החברים מ'ג'ט לג' אספו אותנו בתחנת בית הספר והגענו בזמן להתכנסות. היו מעט אנשים והטקס היה עצוב ומדכא: חזן אקראי הקריא קדיש ארוך והשמש הקיצית החלה בשקיעתה המלנכולית. כמה חברים הספידו. לא ידעתי מה עובר עלי, איך אני מרגיש ומה זה אומר בכלל, כשמישהו שאני מכיר מתאבד. ההלם היה גדול.

המשך יבוא.