חסכים של ילדות

זה התחיל כשספרנו לאמא שלי שהיינו גונבים מסטיקים מהמכולת, או כשאחי התחיל לפרט על כל מיני דברים שהוא הרים פה ושם. אמא שלי אמרה שהיא מעולם לא העזה לגנוב שום דבר, היא הרגישה את החסכים של הילדות הקשה שלה, ומפה לשם אמא שלי התחילה לגנוב שטויות מהסופר, בעידוד של אחי כמובן.

יום אחד נסעתי עם אמא שלי לסופר, וככה מול המדף של הדאורדורנטים, היא הכניסה דאורדורנט קטן של Dove לכיס של המעיל. היא לא הסתירה את זה ממני, להיפך.

ככה סיימנו לנו את הקניה. זה היה בסופרמרקט המקורי של יוחננוף, באיזור התעשיה המוזנח של רחובות. שלמנו בקופה על כל מה שהיה בעגלה, וצעדנו לכיוון השלת הנפתחת מעצמה.

"גברת, בואי איתי רגע!" אמר לה איש. אני חושבת שהיא אפילו נתנה לי את המפתחות לאוטו ושהכנסתי את כל המצרכים לבגאז' והחזרתי את העגלה. חיכיתי לה, דוקא לא הרבה זמן. סף החרדה שלי טיפס וטיפס וכבר עמד לי בגרון הצורך להקיא כשהיא פתאום חזרה.

החברה בסופרמרקט נזפו בה קצת, שתתביש. נשמע שזה תופעה נפוצה מספיק ושמצעד הבושה מטפל בזה מהשורש.

כל הדרך הביתה היא דאגה ממה אבא שלי יחשוב. יאמר לזכותה שהיא סיפרה לו, יכלה גם לא. הוא נתן בה מבט אבהי מזועזע ומאוכזב, בלי להגיד הרבה. אני חשבתי שזה עונש אכזרי.

היום אני רואה את הדברים קצת אחרת.

אמא ובת, בת ואמא. מי זו מי?

נכתב על-ידי
יעל
הדף נקרא 35 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי