הסיפור של עודד הבלונדיני 7





7


יומיים אחר כך באמצע השבוע, צעדתי טרוד ברחוב גורדון הקיצי, מדיזנגוף לכיוון הים, ועל פינת דב הוז צעד מולי בחור בלונדיני, צנום אך שרירי, עם גופיה לבנה ושקיות של אם/פם. לפני שהספקתי להפנים עד כמה הוא חמוד וזרועותיו דקות וחטובות, נעצר מולי ואמר,

"אמיר! מה קורה? אתה לא מזהה אותי?"

הוא נראה מוכר, אך שמש אחר הצהריים סינוורה במניפה מעל ראשו וזגוגית משקפי השמש הפכו את פניו לכתם כהה.

"אני עודד, חבר של אופיר הרקדן, הידיד של חברה שלך, טלי," אמר במתיקות כקורא את מחשבותי. הרמתי את המשקפיים וזזתי הצידה, מנצל את ההזדמנות לתפוס במותניו הדקיקות.

"אה, כן, עודד הגולש! בטח שאני מזהה אותך. הייתי כל כך שקוע במחשבות, שלא התחבר לי, מאיפה אני מכיר את החתיך הזה שצועד מולי. מה קורה?"

"הכל בסדר, איך אצלך?" שאל ולא חיכה לתשובה, "בדיוק חזרתי מהמכולת, אני גר פה, בבניין הורוד עם הדקלים, אני גר לבד, עברתי לא מזמן. רוצה לעלות אלי לקפה? לבירה? אולי ג'וינט קטן על הדרך?" שאל בנחמדות וממש התכוון לזה, אפילו השפריץ קצת רוק כשדיבר בהתלהבות ונע באי נוחות בגלל השמש. חייכתי. הוא היה כל כך כנה ומתוק, שלא יכולתי להיות ביקורתי או לא חברי.

התבוננתי בפניו המחודדות. עדיין אותם תלתלים בלונדינים חופשיים כמו פיאה מסביב לראש, עדיין אותן עיניים כחולות שוחקות. נזכרתי בתשוקות המתוקות שחשתי כלפיו כל הקיץ וחשבתי, כמה מצחיק שנפגשנו ככה סתם באמצע הרחוב. האם עכשיו זה יקרה? האם זה עדיין יכול להתפוצץ ביננו? באותו רגע החלטתי, שאני עומד לגרום לזה לקרות. אני ועודד הבלונדיני, פצצות לגבות! הפעם לא אתן לו להימלט מתשוקתי העזה!

"בכיף! בוא נעלה," אמרתי והושטתי את היד לעזור לו עם שקיות המכולת.


***


הסלון של עודד היה סלון טיפוסי של גולש תל אביבי: ספה ארוכה ומעליה פוסטר ענק של 'הכחול הגדול', שולחן קפה עם קערת קססה וכמה מאפרות, שידה ועליה מערכת סטריאו וספרים של קרלוס קסטנדה, שטיח דהוי, רמקולים גדולים, גיטרה וכמה פופים מסביב.

   עודד הביא מהמטבחון בקבוק של סודה סטרים ומנגו גדול עם שתי צלחות, והתיישב לצדי על הספה.

"אני שמח שעלית. אתה מוצא חן בעיני. מאד." והתכוון לכל מילה. אז פתח את המנגו, שהיה כתום אש ועסיסי, וחילק לשתי הצלחות.

"כן, גם אתה מאד מוצא חן בעיני," אמרתי בהתרגשות, "אני נמשך אליך ממש."

"יותר מאשר לטלי?" חייך חיוך מתוק, חרץ את הפרי ומזג לנו מהמשקה התוסס.

"אני מאוד אוהב את טלי, אבל המשיכה אליך היא חייתית יותר. אני מפחד להתבזות."

"להתבזות?" שאל והצית סיגריה.

"כן. פוחד שהתשוקה תשלוט בי, ואתאהב בך ואתחרפן, ואתה אפילו לא תרצה אותי."

"טוב מזה אתה לא צריך לחשוש," הביט לתוך עיני בכנות מצמררת. "אני ממש אשמח אם יקרה משהו ביננו."

חשבתי שאני מתעלף. הבטתי לתוך עיניו ונשקתי לו בעדינות. זזתי קצת הצידה וסיפרתי לו על השבוע המטורף שהיה לי ועל הלוויה של ההייקו מן.

"אתה רציני?" שאל בשוק, "הלוויה התרחשה ביום שני?"

"כן," עניתי בלאות, "הוא התאבד יום לפני."

"כלומר, הבחור עשה את זה ביום ראשון?"

"מסתבר."

"וואוו," אמר וכיבה את הסיגריה במאפרת 'ניו יורק' הגדולה. "אתה לא תאמין למה שאני עומד לספר לך."

עודד התיישב זקוף, נשם עמוק והחל את סיפורו:




המשך יבוא.


נכתב על-ידי
איתי שקד
אמן, הרפתקן אמנות, כותב בכיף. גוגל: "סיפורי העיר"
הדף נקרא 88 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי