לאור הדמדומים

"אבא"
אני והוא יודעים
זמנו קצר, קצר יותר מתמיד
אולי חצי שנה, אולי מחר
זהו אור הדמדומים 
הרגע שבו הופך היום ללילה.
אני נושם
ידיו הגרומות שנחשפו לשמש יותר מדיי שנים
מחבקות אותי
אני מחבק בחזרה, מחזיק
נושם איתו לרגע באותו הקצב
מריח, ריח של אבא

הידיים שלו היו פעם חזקות
עכשיו הן אומרות לי שאולי זה החיבוק האחרון
החיוך רחב ,העיניים עצובות, "לא הספקתי"
"גם אני אבא לא הספקתי הכל ולא הכל אספיק"
אני רוצה שידע. 
"אבא עוד 30 שנים נפגש שוב, אולי לפני אולי קצת אחרי
בשדות האבק והאפר."


"אבא" אני רוצה לנחם
"30 שנה זה כלום בשביל סלע.
תראה את הסלע הזה עומד פה לבד אלפי אלפי שנים,
אתה לא תהיה לבד כל כך הרבה זמן
פחות ממה שהיית בימי חייך
כי אנחנו, אבא.  בקרוב נפגש ונהיה אחד"

אני הולך. ידיי מחבקות את בני.
הוא קצת מתמסר וקצת נרתע
שוטף האבק בחייו
 

נכתב על-ידי
סופר סתם
הדף נקרא 94 פעמים
אהבתי חיבבתי
תגובה אחת
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי