Inner child

Photo by Annie Spratt on Unsplash / https://unsplash.com/@anniespratt

Photo by Annie Spratt on Unsplash
״קצת נשבר לי מכל החיים האלו. כאילו מה אני אמור לעשות עכשיו , לצאת עם הנכדים לפארק? ללכת להרצאות בנושא מדעי המוח ומיינדפולנס? או קולנוע בראי התרבות האסייתית ? לצאת לסדנאות חיבור לטבע ותנועה? נו באמת! את לא מבינה שזה לא בשבילי? אני אומנם בן שבעים אבל אני עדיין לא מת. והאמת היא שכשאני קם בבוקר עדיין עומד לי מדי פעם, מה אני אעשה? ואת יודעת מה עצוב לי ? שכשאני מסתכל סביב אין אף אחד דומה לי שאפילו שאני יכול לקחת ממנו דוגמא. כולם מסביבי רק מסכמים את מה שהיה להם בחיים ומחכים לסיים עם זה."

"אני שומעת את התסכול שלך. אתה יודע זה לא פעם ראשונה שאתה מביא אותו לכאן לחדר ואני רואה שאתה כועס. ואתה יודע , מותר לך גם לכעוס, להרגיש מתוסכל. לא מובן, אולי גם קצת בודד."

הוא ממש הופתע ממה שאמרה, לא זה שאמרה שמותר לו. ברור שהוא ידע שמותר לו לכעוס , אבל עצם זה שהיא הצליחה לראות את הכעס בתוכו למרות פני הפוקר שסיגל לעצמו באופן מושלם בעשרות השנים האחרונות. למעשה, היא הראשונה שרואה את זה מאז נטליה. ופתאום כשאמרה את זה כך החל להרגיש חום שוטף את פניו, את מצחו ודמעות עלו בעיניו. 

למרות שהייתה צעירה ממנו ב 30 שנה בערך הוא למד להעריך אותה ככל שהתקדמו המפגשים ביניהם. בהתחלה חשש, אבל הדיכאון הזה שהחל להזדחל אל תוך חייו והתחושה המחלחלת שאין טעם לדברים, גרמה לו לעשות את מה שלא האמין שיעשה ולפנות אליה בהמלצת ידיד רחוק למרות הערכים הברורים שחונך עליהם. וכן, אין מה לעשות. משהו בה הזכיר לו את נטליה כך שגם כשמצא את עצמו נבוך ומשועמם בחלק מהפגישות המשיך להגיע. להגיע כדי לראות אותה, כדי להזכר.

"מה קורה לך עכשיו ? אני ממש מרגישה בגוף שאתה מרגיש משהו, שמשהו עובר עליך. תן לזה להיות פה. תן לזה." אמרה והביטה בו בעיניה הרכות והמכילות.

"את יודעת" , הוא אמר לה. "אני לא יודע איך אף פעם לא אמרתי לך את זה אבל את מזכירה לי מישהי שהייתה פעם מאוד יקרה לי. זו הייתה מישהי שהיכרתי שנתיים לפני שפגשתי את אשתי. אהבתי אותה כל כך… " הוא השתתק. לא יכל להוציא מילה כי ידע שאם ימשיך משהו יקרה בתוכו.

"אז מה קרה?" היא שאלה.

"מה קרה?" קולו התגבר "קראו לה נטליה, היינו מאוהבים כמו זוג יונים. אהבתי אותה כמו שלא אהבתי אף אחת אחרת אבל ככל שהיחסים שלנו העמיקו כך מצאתי את עצמי יותר ויותר מודאג, יותר ויותר כועס ויותר ויותר מקנא. כל זמן שהיא לא הייתה לידי חשבתי מה היא עושה, עם מי היא נמצאת. כשיצאה לסרט עם חברות הייתי מחכה בבית מתוח כמו אריה בסוגר. לא ידעתי מה קורה , חשבתי שהיא עוזבת אותי ,שלא תחזור, שהחברות שלה יגידו לה דברים עליי והיא לא תרצה להיות איתי יותר. שתמצא איזה מאהב. ומכיון שחשבתי שזה מה שהולך לקרות הפסקתי לדבר איתה על מה שאני חושב או מרגיש. הפכתי ליצור חשדן ומסוגר. לא רציתי להיות כזה אבל זה היה חזק ממני". הוא עצר לרגע, הרגיש שהוא צריך לנשום והמשיך "למרות שהיום אני מבין שהיא אהבה אותי אהבת אמת. היא לא הצליחה לחדור מבעד למעטה החשדנות והפחד שעטפו אותי אז. היא הייתה מלאת אהבה וחמלה אליי הפכה ככל שעברו הימים , להיות יותר ויותר מסוגרת מולי. כאילו ידעה באיזשהו מקום שלה שככל שהיא תאהב אותי יותר כך אני אהיה חשדן יותר, מסוגר יותר , אולי אפילו מסוכן יותר" אמר ונרעד.

"אתה יודע. אני רואה אותך פה , מביט בי בעיניים חודרות ממש ואני חשה כאב חזק בתוכי. ושואלת את עצמי אם גם אתה מרגיש אותו כמוני"

הוא שתק…כל כך סער עד שלא יכל לסדר לעצמו את המחשבות כמו שהוא רגיל, באופן אנליטי, הלב שלו דפק והוא הזיע. חשב שאולי כדאי שייסיים את הפגישה ברגע זה ולא יחזור לכאן לעולם.

"מה קורה?" היא שאלה

״אני לא יודע״ הוא ענה חלושות. פתאום הרגיש חשוף מולה כמו שלא היה חושף בפני אף אחת. ״ את הולכת לפטר אותי ?״

״לפטר אותך?״ שאלה מופתעת , "זה מה שהרגשת שאני הולכת לעשות?"

"כן" הוא אמר. "אף פעם אף אחד לא היה מוכן להיות איתי כשהרגשתי דברים ממש חזק כמו עכשיו"

"זה כל כך חשוב שאתה אומר את זה כאן. שאתה חולק איתי את הרגש הלא נעים הזה, יש לך אולי זכרון מוקדם יותר , אולי מתקופת הילדות, שמזכיר לך תחושה דומה ?"

״כל יום בילדותי בערך״ אמר וצחק. "בבית הספר היסודי למשל, תמיד הייתי ילד קצת מוזר, התעניינתי בדברים שהילדים האחרים לא התעניינו כמו רובוטים, וחלל. ולא היה לי את מי לשתף והילדים..את יודעת איך זה ילדים, בסוף עלו על זה שאני שונה מהם, התחילו להציק לי, בהתחלה זה היה מכות. אבל מכות ידעתי להחזיר אבל אחר כך זה כאב אפילו יותר כשהתחילו לצחוק עליי על מי שאני על מה שאני אוהב, קראו לי אסטרונאוט, עיני איש קש, וווירדו ועוד כל מיני כינויים. כל יום היה כמו סיוט שלא נגמר , אבל ההורים שלי הכריחו אותי ללכת לבית הספר לא משנה מה אז הייתי פשוט מחזיק מעמד"

היא הביטה עליו ושתקה לרגע עד שאמרה "ואוו, אני שומעת את מה שאתה אומר עכשיו ומרגישה פתאום כאן איתך את הבדידות הזאת שהיית בה במשך כל כך הרבה שנים. את מי יכולת לשתף ברגשות האלו ?

"אף אחד", הוא ענה והשפיל את עיניו. "כשהייתי חוזר הביתה לא היה אף אחד בבית . גם אבא וגם אמא היו בעבודה וכשחזרו הבייתה עייפים לא היה להם כוח בשבילי. ביום רע אם אבא שלי היה שומע את זה היה צועק עליי להיות פעם אחת גבר לשם שינוי גבר ולהחזיר להם מכות. וביום פחות רע אמא שלי הייתה מקשיבה בחצי אוזן ושולחת אותי לחצר להירגע. ימים טובים אני לא באמת זוכר"

"אז מה עשית?" שאלה , "זה בסדר אם נהיה רגע עם הילד הזה שאמא שלו אומרת לו לצאת לחצר כשהוא עצוב, בודד וכועס? נוכל לבקר אותו ביחד ?"

הוא שקל אם להיענות לזה, יש דברים בילדות שלא סיפר לאף אחד אף פעם, אפילו לא פעם לנטליה ולמרות שהיה חשדן מטבעו ידע באופן העמוק ביותר שעליה הוא יכול לסמוך.

״כן״ הוא ענה לה, "אני אגיד לך מה הרגיע אותי. בחצר הבית היה קן נמלים ענקי שאהבתי לבקר אחרי בית הספר , הייתי יכול להתבונן בו במשך שעות. רואה איך הנמלים אוספות חיטה, ואניצי קש יוצרות שבילים בשדה הבור ומחוצה לו ומכינות את הקן שלהם לחורף הקשוח שעומד להגיע אוטוטו. התבוננתי בהם ומשהו בזה הרגיע אותי. חשבתי שיש להם כוחות כאלו גדולים כשהן ביחד, משהו בזה ניחם אותי"

"אני חושבת על הילד הזה שמוצא כח בלהביט על נמלים, כמה כוחות יש לו, אבל גם כמה הוא בודד".

"לא הרגשתי את זה אז כי כשהתבוננתי בנמלים לא הרגשתי בודד, למעשה אחרי כמה שבועות שהבטתי בהם רציתי לבדוק כמה הן באמת חזקות, אם הן חזקות יותר ממני אז רציתי לבדוק אם יש משהו שיכול לעצור אותן. בהתחלה שמתי חתיכות עץ שחסמו להן את השביל לראות אם זה יעצור אותן." הוא עצר רגע להתבונן בה ושקל עם עצמו אם להמשיך ולספר לה"

"תמשיך" היא אמרה כאילו קראה את מחשבותיו, "זה בסדר"

"כמובן שהחתיכות עץ לא עצרו אותן. או שהן טיפסו מעל או שהקיפו אותן , בכל מקרה הן תמיד מצאו דרך להגיע לקן ולהמשיך לעבוד ולטפח אותו. וככל שהמשיכו הגעתי להחלטה עם עצמי לראות מה כן יוכל לעצור אותן וכל פעם ניסיתי עוד ועוד דברים"

"כמו מה למשל ?"

״לא יודע״ הוא אמר, למרות שבהחלט ידע . "בהתחלה חפרתי תעלות עם האת שהייתה במחסן, אחר כך גבעות, שום דבר לא עצר אותן וכלל שהיו עיקשות יותר כך הרגשתי שאני חייב לעצור אותן איכשהו , פתאום משהו בכוחות שלהן באחדות שלהן הרגיז אותי. היה משהו שהייתי צריך להילחם בו אבל שום דבר לא עבד." עכשיו כשסיפר לה הרגיש שהוא ממש שם וזה ריגש אותו. "אני זוכר שהייתי הולך אז לבית ספר וההצקות של הילדים כבר לא הזיזו לי כי בעצם כל מה שחשבתי עליו כל היום היה איך לעצור את הנמלים. הייתי שם אומנם אבל בציפייה שהיום יגמר ואז אוכל לחזור לקן ולנסות. ומה לא ניסיתי, מה לא ניסיתי. שפכתי דלי של מים עם הקן, ואחרי כמה שעות הן חזרו, הייתי סותם את הקן בחול והן היו חופרות לעצמו חור אחר תוך כמה שעות , טאטאתי את החצר כדי שלא יהיו להם זרעים אבל הם פרצו שבילים מחוצה לה אל הבית של השכן ומשם הביאו זרעים. לפתע השתתק

"תמשיך" היא אמרה, "זה בסדר, זה הילד משם ואז"

"אחר כך עברתי לדברים יותר קשים, את לא תרצי לשמוע."

"זה בסדר" היא אמרה שוב "אנחנו עכשיו נמצאים ביחד כשני מבוגרים ומבקרים את הילד ההוא מבלי להיות שיפוטיים כלפיו הרי אנחנו רק מתחילים להבין מה הוא עבר."

הוא נרגע והמשיך לספר "אז המשכתי לנסות. הייתה לי זכוכית מגדלת ואיתה התחלתי להעביר שעות אחר הצהריים ליד הקן, כל נמלה שעברה איפה שאסור לה הייתה נשרפת ע״י קרן השמש האימתנית שיצרתי בעזרתה. חשבתי לעצמי , כמה נמלים ישרפו עד שהן יפסיקו? אבל נראה היה שגם אם אני שורף מאות נמלים עדיין באות חדשות וממשיכות את העבודה. הריח השרוף שלהן בהתחלה הרתיע אותי אבל בסוף התרגלתי אליו עד שכבר לא היה אכפת לי". לפתע הוא ראה את הזעזוע בעיניה אבל עכשיו כבר לא יכל להפסיק.

"ומה קרה אז?" שאלה

"יום אחד החלטתי שנמאס לי, לקחתי דלי של דבק פלסטיק שגנבתי משיעור מלאכה בבית הספר, ויחד עם משפך שמצאתי במחסן של אבא שפכתי ליטרים של דבק לתוך הקן. שעות ישבתי שם ושפכתי עוד ועוד דבק, עד שראיתי אותן קטנות , לא זזות, נחנקות. עד שזהו, זה הצליח ,הקן נדם. וגם מעט הנמלים שנשארו סביבו החלו להסתובב חסרות מטרה, חסרות בית , חסרות משהו לדאוג לו, ובלי זה לא היה להן מה לעשות שם אז הן נעלמו. לפחות אלו שלא הצלחתי לתפוס" 

היא נשמה עמוק ואספה את עצמה "בוא נראה רגע את הילד הזה ברגע ההוא, איך הוא נראה ? איך הפנים שלו נראות אחרי שהוא עושה את זה?"

הוא יכל לדמיין את עצמו אז, רגוע פתאום. שליו , רגע נדיר ממש בילדותו המקוללת. 

"הוא הרגיש נעים. שליו" הוא אמר לה, וראה את פניה מופתעות. "הוא הרגיש בטוח."

"יש לך מה להגיד לילד הזה היום כמבוגר?" היא שאלה

"כן" הוא אמר, "שלא ישכח אף פעם שיש לו גם כוחות , שהוא לא באמת ווירדו, שיום אחד כשיהיה מבוגר יעריכו אותו , את היכולות שלו ואת הכוחות שלו, ושאף פעם לא ישכח את זה."

"ואוו" , היא אמרה. מבט מרוצה על פניה , מזמן לא ראתה אותו שליו כך כך מרוצה כל כך. היא אומנם הייתה עדיין הייתה עם בטן מכווצת מול מה שעלה אבל שמחה שמצא מחדש את הכוחות שלו אחרי כל כך הרבה חודשים. 

"אז אנחנו נסיים להיום" היא אמרה, מחייכת אליו , "ונפגש בשבוע הבא כרגיל"

"תודה נטליה", הוא אמר וצחק. והיא צחקה איתו, הרי לא באמת התכוון חשבה לעצמה, עד שיצא מהחדר.

כשנכנס לאוטו ,המחשבות התרוצצו בראשו כמו פעם. פתאום אותו ענן שליווה אותו במשך חודשים נעלם. הכל היה כל כך בהיר וברור. הוא פנה אל הנהג שישב מקדימה ״חבר אותי לאלכס וסגור את השמשה בינינו זו שיחה פרטית״ 

"אין בעיה בוס" אמר הנהג והעלה את השמשה הכהה ביניהם מאפשר לו את פרטיותו.

הטלפון צלצל פעמיים עד שאלכס ענה. ״לרשותך המפקד העליון, האם קיבלת החלטה לגבי מה ששוחחנו עליו בחודשים האחרונים? אני מחכה לפקודתך״

״סאשה, יש לך אישור ממני להתחיל. היום בחצות תתחילו להניע את הטנקים לכיוון דונייצק, יחד עם טילי השיוט לקייב. נתחיל שם ואחר כך נראה״ אמר וניתק. נשם לעצמו נשימה עמוקה, כמה אהב את האויר הקר של מוסקבה בעונה הזאת. ופתאום סוף סוף ,אחרי כל כך הרבה זמן הרגיש את עצמו כל כך משמעותי. כל כך חי. מחובר למי שהוא באמת.


נכתב על-ידי
סופר סתם
הדף נקרא 135 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי