אמצע

כל כך פחדתי מהחוסר ודאות, שכשהלכתי למיונים לצה"ל עשיתי את הכי טוב שיכולתי. משום מה האימה מלהיות פקידה בבסיס סגור הובילו אותי למחשבה שזה מה שצריך לעשות.

וכך סומנתי לגשת לקורס תכנות בממר"מ. חמש פאקינג שנים בצבא.

ניסיתי למצוא קשרים ופרוטקציות, לצאת מהסיבוך הזה, ניסיתי להגיע לחלות אחרים, שם אולי לא תרדוף אותי היד החונקת של הקבע הכפוי. אבל כולם הסבירו לי שברגע שממר"מ בסיפור, אי אפשר להמלט.

בקורס תכנות של ממר"מ, החננה הפחדנית שלפניכם עשתה את המקסימום להכשל. פספסתי מסדרים, קבלתי עונשים, נכשלתי במקצועות שונים. למעשה נכשלתי בקורס, אבל אז הודיעו לי בחגיגיות שהם מוכנים לעשות לי "טובה" ולהעביר אותי בכל זאת. וכך הגעתי לצריפין, החור השחור, למפקדת קצין קשר ראשי, עם הכותרת של זו שנכשלה אבל עשו לה טובה, ועם חמש (ארבע וחצי) שנים לפני של השממה הזו.

בארבע וחצי השנים האלה למדתי שאני שונאת מתעבת תכנות, שאני צריכה תקשורת עם בני אדם ורצוי הרבה מהם ככל האפשר.

לא למדתי עדיין שהעולם הגברי הזה הוא לא בשבילי, ולכן כשהצלחתי לקצר קצת מהעונש (צירוף מקרים, מזל ויאוש גרמו לי להשתחרר כמה חודשים טובים לפני הזמן), מה הלכתי לעשות? מה? נכון! ללמוד הנדסה!

וזה האמצע

ארבע וחצי שנים, יש שם הרבה סיפורים לספר, אבל פה זה הקטע של כמה לאט לוקח ליעל להפנים מה זו הסללה.

נכתב על-ידי
יעל
הדף נקרא 16 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי