עיניים מחייכות

פגשתי אותה על החוף. קראו לה רורי והיא הייתה הדבר הכי יפה שאי פעם ראיתי. עם עיניים עצובות מחייכות ושיער קצר בצבע כסוף. היא הייתה אלה והפנים שלה נראו לי כאילו מישהו צייר את הציור הכי עדין בעולם, כזה שמציירים על זכוכית או על כדי פורצלן. היא צחקה מהבדיחות שלי והיה לה ריח של עשן מתוק. היא ביקשה ממני ללוות אותה רק לזמן קצר. אני הייתי רק בן אנוש והיא הייתה אלה, כמובן שהסכמתי.

עברנו את החוף והגענו לפאתי העיר, ג׳ונגל חם של בטון ולחץ. צעדנו זה לתד זו במשך ימים ארוכים וגם המקומות הכי עלובים ומלוכלכים נראו לי קסומים כשהיינו ביחד. הערצתי אותה, והיא תמיד הסתכלה עלי עם העיניים המחייכות שלה וגרמה לי להרגיש מאושר.  

בדרך פגשנו הרבה סוגים של אנשים, חלקם טובים וחלקם רעים. בכל פעם שפגשנו מישהו חדש הלב שלי החסיר פעימה. אולי היא תעדיף אותו. אולי היא תגלה שהוא יותר טוב ממני ותשאיר אותי מאחור. היא מראש אמרה לי שהיא רוצה שאלווה אותה רק לזמן קצר. היו ימים שחשבתי שעוד רגע זה יגמר, היא תסתכל עלי עם העיניים המחייכות שלה ותגיד שלום. אבל זה לא קרה ופשוט המשכנו לצעוד.

הימים חלפו ואיתם השבועות, החודשים והשנים. במהלך הזמן הצעדים שלי נהיו איטיים יותר יותר, כמו כל בן-אנוש עלוב - הזדקנתי. בקיץ היה לי חם מידי ובחורף קפאתי מקור. אבל היא, היא הייתה אלה. תמיד יפה תמיד צועדת בבטחון, מביטה אלי עם העיניים המחייכות שלה. 

בוקר אחד הרגשתי שאני לא יכול לקום יותר. צעדתי את כל הצעדים שיכולתי אי פעם לצעוד ועכשיו רק רציתי לנוח.  היא ליטפה לי את הראש ולחשה לי באוזן מילות נחמה. הרגשתי שהסוף שלי מגיע. ואז הבנתי את זה - אלים לא מזדקנים. מה שהיה בשבילה "זמן קצר" היה בשבילי כל החיים. חייכתי לעצמי וידעתי שיום אחד, איכשהו, מתישהו - אני אראה שוב את העיניים המחייכות האלו.