ליקה - טטריס סוכריות



קיץ, סתו וחורף וילדות ממושכת בעיר אחרת.

אם יש קשר אחד בחיי שאני מצטער שהרסתי ולא נתתי לו צ'אנס לצמוח ולפרוח למרות שהכול, אבל הכול, בכל ממד ובכל מרחב, בכל פינה בראש ובכל נים בנפש, אמר לי שהקשר הזה נכון לי קוסמית, זה הקשר עם ליקה היפה. אהבה מתוקה, אמיתית, שחוצבת בליבי עמוק עד לנביעה הכי זכה, שבאה לידי ביטוי ברגעים אינטימיים, רגישים ולוהטים, מהבהבים כקוביות טטריס צבעוניות שנופלות בעולם קסום של אנימציה פסיכדלית, שעוטפת אותנו בעלטת קטיפה פועמת, בלב מועדון הומה, במהלך התמזמזות חשמלית ונשיקות דביקות, מתוקות, שנחשפות ברגעים של צחוק פרוע ומין נהדר בחדר הילדות שלי אצל אמא, בליל שישי נידח אחד על אקסטה. רגעים של קסם קולנועי על צלחת של פסטה פירות ים, פירורי פרמז'ן ויין איטלקי אדום, אדום, במסעדת שף נוצצת לאור נרות, חבוקים באמבטיה ישנה בדירה שלי ברחוב ברנר עם מדבקות על האריחים ושקיעה בחלון, מחכים לדוּד שיחמם עוד קצת מים. עם דלי ענק של פופקורן ומשקפי תלת ממד צוחקים עד כלות הנשימה ומתנשקים בהקרנה לילית בקולנוע לב.



בדרכים.

נסיעה חופשית אל מחוץ לעיר אחר צהרים ארוך וחסר סוף בקצה הקיץ, לצפון. פנקייקים על הבר בכפר ויתקין עם מלא סירופ מייפל, מלא אבקת סוכר, צרחות של כוכבים בסרט אמריקאי עצמאי, פרוע, בחוץ השמש מסנוורת מעל ים פתוח ואנשים קטנים על החוף מטיסים עפיפונים שקופים בכל מיני גדלים. בוקר של שיטוט דלוק על אסיד בג'לי שקוף של זריחה של חורף מפעפע בנפתולי רחובות מתפצלים של תל אביב מטרופולינית, קוסמופוליטית, עצומה... צועדים ממסיבה ברחוב הרצל השבור דרך סמטאות ומבואות עירוניים שבוהקים בצחצוח קלידוסקופי של ניאון שימשי מרוסיה הקשוחה, שרירי הרגליים משתרגים ונמתחים תוך כדי הליכה עד כדי התפקעות, החשיבה פרועה, הצחוק קרוע, מתנשקים על ספסל לצד נתיב האופניים. עוצרים בבורגר ראנץ' שבכיכר רבין לארוחה שנמשכת היסטוריה שלמה של בשר טחון בלחמניות חומות ומיונז על מקלות צהובים של תפוחי אדמה, קולה תוססת בכוס אדומה ענקית עם קש כמו חוט שחור שמוביל אל העולם הבא, ואז צולחים את הצפון הישן ומגיעים לדירה של ליקה בכיכר המדינה. נרדמים, אבודים, מחובקים באמבטיה חמה עם הג'נטל פיפל מתנגנים בסטריאו.



אבא ואמא.

"מה זה פוסטמודרניזם, איתי?" אנו עומדים בפינת גלריה עם כוסות ארוכות של יין מבעבע. נפגשנו במקרה, 10 שנים אחרי, בתערוכה של חבר משותף, הצלם דוד עדיקא. "מעניין אותי לדעת, לאיזו מסקנה הגעת, לאחר מחקר של שנתיים באוניברסיטה."

"פוסטמודרניזם זה כמו ספינת חלל גדולה שמרחפת בלב הגלקסיה, ובכל החדרים עושים 'שעת כושר'," אני שואף מהג'וינט וליקה צוחקת, "גדול". היא לוקחת את הפייסל ושואפת. מעבירה אלי את העשן מפה לפה, כמו פעם. אני מרגיש, כמו אז, שפגשתי את נשמתי התאומה. אותה נפש, במין אחר, שאוהבת וחושקת את אותם דברים כמוני ושביחד, החיים מגיעים לשיאים של הנאה וסיפוק. הכול יסתדר על מקומו, הכול יגיע בזמן. כסף, ילדים, תהילה, פרסום... סוכריות הטטריס נופלות בחלל אורבני של נפש חופשית, צונחות לאיטן למקום הנכון ובצורה מדויקת. הבנה עמוקה ותכליתית של מהות החיים וצְפִיָּה בינארית מתוך מיינד משותף בעולם הקסום ונפלאותיו. ביחד. חזק. חסד מופלא של אבא ואמא ילדים רכים, עירומים, צועדים יד ביד בשדה זורח של פרחים מופלאים, איברים בתוליים, צועדים בשלווה וצולחים ביחד את החיים האלה. אנו מתבוננים אחד בשנייה בלב ההמולה, במרכז הגלריה. האם הרגש אמיתי? האם אנו רוצים לשהות בו, כמו לפני 10 שנים? שנינו לא יודעים, אך מוצאים את התשובות, כולן, אחד בשנייה. לפני עשור, זה נגמר בפתאומיות, ללא כל סיבה, ביום חולין אקראי. האמנם כיום זה יכול לקרות שוב?

"אלה בדיוק הצבעים שאני משתמשת בציורים שלי. 'שעת כושר!' איך לא חשבתי על זה? תמיד נִרְאָה לי, שהכותרת שלי היא "הַפְשָׁטוֹת רטרו אייטיז!" כעת מצאתי הקשר ותוכן תקשורתיים! אגב, עוד כחודשיים אני פותחת תערוכה בגלריה של המדרשה."



משחקי מחשב.

מישור של ירוק זרחני עד האופק. הרים מושלגים באופק בפיקסלים גדולים, שמיים כחולים ועננים לבנים, עצומים. קוביות מרחפות בשמיים בגדלים וגבהים שונים. אנו דוהרים בְּטֶסְטָהּ רוֹסָה אדומה על אוטוסטרדה לצד הים. המים כחול עמוק. שומעים את הגלים. הקצף לבן כמו פסגות ההרים. שמש חזקה. רואים אותנו מאחור באוטו הפתוח, אני משמאל עם שיער חום, ליקה בצד ימין עם בלונד שמתנפנף ברוח החמה, חורשים את הכבישים מצד לצד. ביחד. חזק. חסד מופלא של דקלים ושלטי חוצות שנמרחים לצדדים במהירות, צבעוניים ומופשטים. אושר חריף וחשמלי. המוזיקה אלקטרונית. אנחנו בדרך לאן שהו. בסוף נגיע, או שלא.



הפגישה האחרונה.

בגלריה בתערוכה של דוד, ליקה פונה לחברים אחרים. כשהג'וינט החל להשפיע, נפרדו דרכנו לעד, כפי שקרה בגיל 20. החיבור ביננו כל כך שלם, כל כך מדויק, ששום דבר לא מחזיק אותנו ביחד. בשיאם של הדברים, באותו הכוח, נמחקות התשובות ונעלם החיבור. גם היום לא ברור לי, האם הגענו? האמנם, התחלנו? סיימנו? מהו המקום, הצבעוני והזורח, שהבלונדינית המסתורית מעוררת בי? מה חשתי אז, שמרגש אותי כל כך, גם כיום? בפינת הגלריה עם כוס מבעבעת ביד אני מתבונן בליקה לובשת מעיל חורף ויוצאת עם חברותיה החוצה, אל הערב הגשום, המפעפע.


בדרך הביתה מתנגן בנפשי שיר:

תֵּבֵל זוֹ רַבָּה, וּדְרָכִים בָּהּ רַב.

נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד. 

מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו,

לֹא יוּכַל לִמְצֹא,

אֶת אֲשֶׁר אָהַב.




נכתב על-ידי
איתי שקד
אמן, הרפתקן אמנות, כותב בכיף. גוגל: "סיפורי העיר"
הדף נקרא 191 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי