דף #6203
שולה ברנע
30 למאי 2022
·
7 דקות קריאה, 1366 מילים
משבית השמחה
תכונה רבה בארמון שנטילי. המשרתים כבר העלו אור בעששיות במבואה ובסלון הריקודים. אחד המשרתים החל לפרכס מרוב התרגשות ואחר הושפע תחתיו.
הכול לבש חג: המפות הוחלפו לצבע לבן זוהר עמום, הכוסות נצצו מרוב מירוק, כלי האוכל גם כן. הרצפה קורצפה והוחלקה באופן מיוחד. פרחי הסחלבים חולקו בכדים מפוזרים באופן שווה בכל השולחנות. נותרה הרחבה לריקודים חשופה ומבריקה מניקיון. ובבית הנסיכה מתכוננת לפאר ולכבוד בהם תוצג בפני החברה כולל החתנים המיועדים לה, לפי בחירת הוריה וחוכמתם מהחיים. מרי לא ישנה בלילה כלל. היא חשבה בלבה, "איך אוכל לנשום כנגד המחוך ההדוק שלופת לה את בית החזה? ואיך אוכל להתנועע, או לרקוד ולבחור את בן הזוג המיועד ואם לא ימצא חן בעיני הוריי מה אעשה? ואחר כך להופיע בפניו עירומה?! זה בלתי אפשרי! " היא כבר כוססה את ציפורניה עד הבשר, כבר לא יכלה לגעת באצבעותיה בדבר מרוב כאב. כמו שאומרים הזקנים: "להיות מתוח עד שורשי הבשר". בבקר שלפני אותו לילה, היתה עסוקה במדידות השמלה לנשף, הצבע הסגלגל היה אהוב עליה ולפתע נראה לה לא די הולם את פניה, היא נכנסה לחרדות לא ראויות, ואף זה הוסיף למתח שלה. פתאום חשה משום מה שהצבע מבליט את אפה ללא פרופורציה ולפתע ראתה בפניה רק אף! בלילה הקודם התגנבה להקשיב ללחישות הוריה על התכונה הרבה בארמון. היא שמעה את אמה: "הנרי, אני חושבת, שמרי עוד קטנה מדיי לכל המהומה הזו, ובטח לא לחתן" ואביה עונה לאמה:" את תמיד תראי בה קטנה, מגיעה העת, שעלינו להיפרד מאפרוחינו ולתת להם לעוף אל העולם, מה לעשות, לא נוכל להחזיקה לנצח תחת כנפינו ובפרט, שהן זקנות ובקרוב תישברנה" גיחך לתוך זקנו ולא יסף עוד. בעוד האם חושבת, נשמעו מקרוב נחירות בעלה, הוא מסר את דברו כמו עגלה הפורקת את הציוד מעליה ומייד נרדם. "אין לו לו שום היסוסים בחיים, לכן יכול היה לתפקד כמלך בעל תפקידים ועומסים רבים, חשבה האם על בעלה. בחצר הארמון רבו ההכנות גם כן: העצים נשטפו ועליהם נראו מבריקים למרחוק, נתלו מנורות צבעוניות בשפע לקישוט. שביל המבואה טואטא, וכן הסוסים עברו רחצה יסודית, למקרה שיתחשק לאורחים לרכוב מעט כקינוח בסוף האירוע. הסייס נרגש ואמר לחבריו: "אפשר לחשוב על מה כל המהומה, סך הכל הנסיכה בת שמונה עשרה!" הוא לא אהב את כל הגינונים החיצונים בשבילו "העיקר מה שבתוך הלב של הבן אדם לא מה שבחוץ". השכם בבקר כששמעה מרי מחלונה את העפרוני ניעורה משנתה הטרופה ותקף עליה יצרה עוד לשחק. מאיזשהו תא במוח שודר לה שזהו יומה האחרון למשחקים. היא שאלה את עצמה למה קשה לה להפסיק לשחק ולעבור לנעורים, הרי כולם עוברים את זה. היא יצאה כשכותונתה בלבד לעורה והחלה לשחק בכדור שלה הצבעוני. התחשק לה שמישהו ישחק אתה ב"מסירות" אבל רק כלב הפודל הקטן שלה היה שותף בשטח הקרוב אליה. היא התמסרה עם עצמה כנד הקיר, עד שהחלה להשתעמם. מאוכזבת פנתה למטבח לקבל את כוס השוקו המהבילה שנהגה לשתות כל בקר מאז שזוכרת עצמה. היא נזכרה בספור הנסיכה עם הצפרדע והצטערה שלא פגשה אחד כזה ואז היה נחסך ממנה כל הנשף הצבוע והמלאכותי המכביד הזה. לשם מה לה כל התחפושת של הבגדים, המנורות, המאכלים המקושטים, המתיחות השוררת בבית מזה שבוע? איך תוכל בכלל להחליט על משהו כזה כבד משקל בתנאי פתיחה אלו? זה לא היה לכוחותיה. הוריה באמת היו נראים לה זקנים חלודים, שאבד עליהם הכלח. היא חלמה על בית פשוט בכפר ללא כל הנצנוצים שעליה לשאת כל חייה! אך אולי בביתה תעשה ותפעל כראות עיניה. כן! אמרה בלבה, "אני אוכל להפוך את ביתי שיהיה בעל מראה כפרי, בסגנוני עם גג רעפים וגינה צנועה ובעלי חיים שאוהב ישהו במחיצתי ולא אזדקק לכל הפאר המיותר שכעת סביבי. נגינת נוקטורנו נשמעה בחלל הארמון, הפסנתרן של הבית החל להתאמן. הייתה לה איזו תחושה נעימה ומרגיעה עם הישמע הצלילים- זה גרם לה להרפיה תמיד. הצלילים נשמעו הולכים ומשתפכים לאוזניה כמו אשד קל והיו ערבים במיוחד. לאחר שסרקה את שערה באופן רשלני ניגשה למטבח. היא נמשכה בשל הריחות העזים שעלו באפה, ממאכלים שאהבה במיוחד: בשר סוס, קישואים ממולאים אצבעות ארנב, רטבים שהוכנו ממרק עטלפים ועוד. המעדנים לקינוח הם שהיו בעיקר מעניינה: רפרפת שוקולד מטובלת באגוזי לוז, גלידת שנף ומעליה קצפת ודובדבנים מהיער. היא שמעה את השף גוער בנערות שעמלו תחתיו: "זה לא יהיה מוכן בזמן, אמרתי לכן, שיש להרתיח את המרק והרטבים במשך שעתיים, ברגע שלא התחלתם בזמן הכל כאן משתהה בגללכן!" בלה אחת הצעירות התחילה לבכות, נעלבה ממנה, אך הוא היה רגיל לכך וכבר לבו גס בו מכל ההיעלבויות הילדותיות, שהקיפו אותו יומיום. אם היה מתייחס, לא יכול היה לסיים במועד את כל המטלות שבכל יום. באותה עת חיפשה המלכה את בתה בכל רחבי הארמון שכן הגיעה העת לטפל בתלבושת באופן סופי ובשיער הפרוע של מרי. הן נתקלו זו בזו כשהאם חיפשה במבואה ומרי עלתה בדיוק מהמטבח לעבר הקומה הראשונה בכניסה." הו אמא, אין לי מצב רוח לכל ההמולה הזו, תאמיני לי! אי אפשר בלי כל הרעש הזה?" שאלה בתמימות רבה האופיינית לגיל זה. האם גיחכה וענתה לה:" בתי, הרי כולן היו חולמות להיות במקומך ביום הזה, זהו אחד הימים שיינצרו בלבך עוד שנים רבות, ותיהני להתרפק עליהם בבוא הזמן" "אוי " נאנחה מתוך ספוק ונוסטלגיה.. כעבור חצי שעה לערך ממפגש זה החלו להישמע הכרכרות הראשונות ברחבה שלפני הארמון. נשמעה צהלת סוסים ועבודה רבה ניתנה לסייס להאכילם ולאפשר להם מנוחה. מרי הייתה מוכנה ומזומנה. התזמורת והפסנתרן החלו לנגן. האורות והנורות הצבעוניות הוארו באור יקרות. לבה של מרי פעם בחוזקה .אכן הדברים באמת מתרחשים! שמחה אך גם דאגה. "איפה אבא?" שאלה את אחד המשרתים. פתע חשה שחסר לה אביה ביותר ובלעדיו כל האירוע ייכשל. היא רצתה אותו לידה ואוחז בה ומחזק אותה. "מי יודע" חשבה "אולי נרדם". לאחר קבלת הפנים והכרזת השמות עם כל הופעה של כל אציל ,ניתן האות לתפוס מקום ליד השולחן. הנגינה פסקה והושלך הס באולם. אזי הופיע המלך אביה במיטב מחלצותיו המגוחכות, שכבר נשבר הבד שלהם מרוב שימוש וכביסות, העיקר הכתר על ראשו זהר. הוא הרים את סנטרו אל על, העביר מבט על הנוכחים והתעכב על עיני בתו. היא נתרגעה וקלטה שאיננה לבד. המשענת שלו, נוכחותו, אחזה בה כעת היטב. לא היה לה תיאבון כך יכלה לסקור את היושבים אחד אחד: מולה ישב גבר עם פומה כפולה תחת סנטרו, אצבעותיו היו שמנמנות ועגולות הוא נקש קלות על השולחן בהן באופן מעצבן, לידו ישב בעל שיער אדמוני מקליש, ונמשים רבים היו זרועים על פניו כאילו שטף את פניו בנמשים, לידם בהמשך ישב עלם חמוד מתולתל בעל עיניים חודרות וזיק שובב בהן. מכל העלמים שראתה מקרוב, הוא זה שמצא חן בעיניה ביותר. על כל פנים המשרתת הגישה לה מרק צבים צונן, והיא נזכרה כיצד הייתה חומלת עליהם לחוף ים ואוחזת בהם ומביטה לתוך עיניהם, כשראשם הואיל להציץ החוצה. פתאום עליה לאכול אותם?! תקף אותה גועל. אמה מימינה דרבנה אותה להמשיך לאכול בטענה שזהו מרק מחזק ומוסיף און לגוף. בעודה מתייסרת בנפשה על גורל הצבים, נדמה היה לה שהיא רואה גוש חום מולה על המפה הבהירה. בתחילה לא נתנה את הדעת לבחון זאת מקרוב. אך הדבר הזה זז לעברה באיטיות. שני דברים גרמו למרי לבעתה עוד מילדותה הרכה: ג'וקים ועכברים, כעת הלך והתברר שלפניה, ליד הצלחת, מתהלך לו בגאווה תיקן שמן וגאוותן. את שני משושיו שלח קדימה בהתרסה גלויה "אני כאן!" באותה שניה שהבינה מה לפניה, נתנה שאגת אימים מסמרת שיער, כל השולחן על יושביו הוקפץ. ראשית קפצה מכיסאה, ברחה לקצות האולם ומלווה בצווחות פחד. לא עניין אותה דבר, לא בחורים, לא מסיבה, לא היכרויות, עתה נסה על נפשה. מי יציל אותה?! היא ראתה בהופעת היצור המבחיל החלקלק סימן רע לבאות. מה שווה כל המלוכה שלה והייחוס שלה אם היא כה פחדנית? ככה לא ייבחר העלם שלה ולא הערב! החליטה. "אני לא שווה כלום, אם אני ככה נבהלת מכלום!" היא רצה לחדרה, פרועת שיער, נסערת, כועסת על עצמה, התיישבה על מיטתה והחלה להתייפח. כתפיה רטטו וכל סידור שמלתה התפרע. בכייה קורע לב, לולא ידעת על מהו. המשרת שהיה ממונה על ניקיון הארמון סולק בו בערב ממשרתו. האורחים המשיכו לאכול וליהנות ללא כלת השמחה, אך שום תוצאות מעשיות אחרות לא הניב הערב המפואר ההוא. כעבור שבוע הובא לנסיכתנו מדריך לאימון לעקירת פחדים ובעתות עד כלות, עד שהפנימה את החומר.. בתחילה הובא לפניה ג'וק במבחנה. כלוא. היא למדה להתבונן בו במשך מספר רגעים. אחר הביאו אותה בהדרגה להכניס את ידה לשתי שניות להוציאה מהר. אחר כך השהו את ידה ולבסוף אף חשה כיצד הג'וק מטפס על ידה וכלום. אין עוד פחד קמאי. מרי שמחה מאד על שנגמלה מהבעת הלז ויכלה אף לסייע לאחרים שסבלו כמותה מג'וקים. כל גישתה לרמשים ולבעלי חיים השתנה: מה הם אשמים שנוצרו באופן מגעיל ודוחה? הם יצורי הטבע כמונו ואין לנו זכות להרחיקם מעלינו, כמו שאיננו אוהבים שאנשים מסוימים מרחיקים אותנו בשל איזשהו פגם, שאפילו איננו מודעים לקיומו. (לאחר שנים הקימה בית לשיקום כל מיני בעלי חיים שננטשו ביער על ידי הוריהם והיא לקחה על עצמה לשקמם ולהעניק להם מחסה. לפחות חשה שכך היא תורמת במשהו לחברת בני האדם ולחיות.. )