מחפשת את ארץ לעולם לא



אחרי שהרד ננזפה בבית המשפט התפרסמה ידיעה שהיא גם איבדה את משרתה כשחקנית בסרט ההמשך לאקווה מן.

זו הדרך ההוליבודית להעניש. פרסונה נון גראטה כפי שנענש ויל סמית מפני שהיכה בטקס נוצץ את המנחה שלעג לאשתו.

 חבורת יוצרי הסרטים מתנהלים כקליקה סגורה עם חוקים משלה. עם כל הכבוד למשטרה ולבית המשפט , חוקי האדם הפשוט אינם חלים על האלפיון העליון. ומי ששמע את הסכומים המטורפים שאמבר וג'וני תבעו מבין את סדרי הגודל של הרווחים שהם מרוויחים.

 מה יש להם להתקוטט אם אלו הסכומים וההון האישי שלהם ? שבו בבית החוף באי שבבעלותכם אליו הגעתם במטוס הפרטי שלכם עם חבורת מלחכי הפנכה הקבועה שלכם ותחגגו על בקבוק יין שעולה חמישים אלף יורו. מה רע? מה לכם להתגושש ולשבת על הספסלים הלא נוחים ולהתייפח בעוד חבר מושבעים וצלמים וכל טום דיק והארי , תוקע בכם מבטים סקרניים ?

כנראה שהכסף באמת לא עושה את האדם מאושר. כי זוג כל כך נדכה ואומלל כמו השניים האלו כבר מזמן לא ראיתי. ואני עובדת סוציאלית מעל לשלושים שנה. 

ולמראה דפ הנפוח והתפוח שמילמל את מילותיו כמוכה רעם אם לא ארוע מוחי מבלי ליצור קשר עין, זה לכשעצמו סרט אימה ואין צורך בפולנסקי ובברטון .

ולסיום, תהיה על הענשת מתלוננת על ידי פגיעה במקור פרנסתה [וההיפך הענשת מי שרמזו כלפיו שהוא תוקף ופגיעה במקור פרנסתו] למרות שיש להפריד בין הדברים, לתלונות בגין תקיפה מינית ואלימות מינית יש מחיר כבד ששני הצדדים משלמים ברגע שהכביסה המלוכלכת יצאה החוצה.

עכשיו למשל, בעקבות העדות של דפ במשפט, יש לי תמונה בראש של הרד צורחת על דפ כי הוא לא נתן לה להוריד לו את המגפיים כשחזר הביתה אחרי יום עבודה. ג'יזס. רק על זה מגיע לשניהם עונש חמור.

ממשיכה ברשימת הסרטים של דפ. אתחיל באלו שממש נהניתי מהם וזה בנוסף למה שתארתי ברשימה הקודמת.

נתחיל ב'היו זמנים במכסיקו'. חובת צפייה. סרט אקשן כל כך נפלא ומענג. בנדרס הגבר הכי יפה בעולם, פורט עלי גיטרה רצחנית בעיניים בוערות. מי יכול להתחרות בסרט עם כזו דמות רומנטית טרגית שמגלם אפולו יווני כמו בנדרס? אז זהו, שהביאו את דפ הנמוך . שעושה שם דמות שאי אפשר שלא לעוף עליה לגמרי. הסצנות על רקע חגיגות יום המתים, שהוא מסתובב עקור עיניים, בחברת ילד על אופניים, זה שיא קולנועי ויזואלי שמזמן לא ראיתי. לגלם כזו דמות באמינות זה כמעט בלתי אפשרי אבל זה דפ. אני מנסה לשכנע את בני הבית לצפות איתי בסרט הזה אבל המתבגרים אומרים שלצפות בסרט שלם זה מתיש. הם עברו לסרטונים קצרים ביוטיוב ובטיקטוק.

'פחד ותיעוב בלאס ווגאס'. חובת צפייה. סרט סאטלנים כל כך נפלא שגם הוא נכנס לרשימה של צפיה חוזרת. סצנה אחרי סצנה של חגיגות סמים בכמויות מטורפות שרק בשנות החמישים שישים היה אפשרי. והקטע שזה גם מבוסס על ספר שכתב עיתונאי ספורט שהדברים האלו באמת קרו לו. זה יומן מסע ללאס וגאס ואין מילים לתאר כמה שהוא מצחיק וסאטירי.

 העיתונאי היה חלק ממהפכת התודעה של טימותי לירי והיתה תרבות כזו שצרכה סמים בעיקר פסיכואקטיביים כדי להגיע להארה רוחנית מתוך אמונה שיש אור בקצה המנהרה. והטקסט בסוף הסרט מדבר על התפכחות מאד מכאיבה. הן מהסמים והן מהאופטימיות.

הערה לגבי המשחק של דפ, הבניה של הדמות מבחינת תנועה היא אחת לאחת ג'ים קארי באייס ונטורה. אז רצתי לבדוק מי העתיק ממי? ויצא שאייס ונטורה יצא לפני פחד ותיעוב בלאס וגאס. דפ העתיק מג'ים קארי. מלבד זאת, לא מצליחים לזהות אותו מבחינה חיצונית.

 מי שבאמת הורס מצחוק זה השותף שלו .הזכיר לי את חברתי הטובה מהתיכון, היה לה כשרון להיכנס למצבים הכי מופרכים שהיו הרבה מחוץ לטווח ההשגה שלי. והתקפי הצחוק שחטפתי בעקבות ההסתובבות איתה על בסיס יומיומי זכורים לטוב. בלי סמים. איתה לא היה צריך.

'תשעים דקות לרצח' . מומלץ. סרט בסגנון היצ'קוקי עשוי היטב בהחלט מותח ותזכורת מרעננת לז'אנר החביב והקלאסי הזה. מיושן משהו יש קצת ריח של נפטלין מהחליפות שהם לובשים מהתסריט ומהבימוי. אבל פרלין מתוק. ללא ספק.

'למצוא את ארץ לעולם לא' . אפשרי בהחלט. מבוסס על הביוגרפיה של היוצר ג'יימס ברי הסופר שהביא לנו את 'פיטר פן' ומי שלא קרא את הספר במקור לא יידע איזו כתיבה שנונה ונהדרת יש באמת ביצירה הזו . כשאני רואה סדרות או קוראת עיבודים מקוצצים ל'פיטר פן' בא לי לבכות. כמו בחיים, לא העלילה חשובה. אלא הסגנון.

 בבקשה, אל תקנו לילדים שלכם את הזוועות האלו. רק את המקור. בעיקר כשמדובר בקלאסיקות. למשל: 'אליס בארץ הפלאות'. תשקיעו. לכו לסטימצקי והזמינו את המקור מלווה בהערות בצד הטקסט. עולמכם יתרחב. וזה מה שספר אמור לעשות.

 הסרט מספר לנו על מקורות ההשראה של הסופר שפגש באם חד הורית והתחבר לילדיה שאחד מהם נקרא פיטר, תוך שהוא מלווה אותה בתהליך חולי וגסיסה ולבסוף גם מאמץ ביחד עם הסבתא את היתומים.

 הסרט ראוי לציון לא בגלל דפ אלא בזכות הילד פיטר שעובר את תהליך האבל, הזעם והנחמה . וכמו שנאמר אל תכניסו ילדים וחיות להצגה כי הם יגנבו לכם אותה. זה נכון. הסצנה של הילד הבוכה על הספסל הפכה למם שזה המקביל למדליית החירות הנשיאותית במובן של חדירה לסמנטיקה החדשה: שפת הממים.

 ולסיום, קורותיהם של הילדים שבגרו היו כה אומללות [אחד מת במלחמה , אחד התאבד, אחד טבע בבריכה של אוקספורד ביחד עם חברו הטוב ויש שמועה שזה בגלל שהיו זוג נאהבים ] עד שבאמת חבל שלא נשארו בארץ לעולם לא.

 "בלאק מאסס" או מאסה שחורה , מומלץ לחובבי ז'אנר סרטי המאפיה. דפ מגלם מאפיונר אמיתי על כל נפתולי חייו הרצופי הרג. הסרט מציג את אישיותו ועומד על ההצדקות הפנימיות של רוצח מסוגו. יחד עם זה, זה לא סתם עוד סרט מאפיה מפני שהוא מספק תובנות מהסוג שסטודנטים לקרימנולוגיה ולעבודה סוציאלית אוהבים.

למשל הוא הולך לכנסיה הקתולית. אחרי שרצח וחנק למוות בחורה צעירה שסבורה שהוא לוקח אותה לבית מסתור. הוא מצדיק את מעשיו בכך שהוא מברר קודם עם אביה החורג שהיא 'זונה'. שהיא 'נרקומנית'. שגם הוא האב החורג, שכב איתה. ומבצע את הרצח מול עיני האב ובכך הופך גם אותו לשותף. הדה הומניזציה של הקורבן מאפשרת לרוצח לרצוח. סולם הערכים הקתולי כבר זרק אותה מזמן לאלף עזאזלים.

הקשר של הפשע המאורגן עם הדת, עם הפוליטיקה [ יש לו אח סנאטור] מובא בסרט במגוון דרכים.

"רצח באוריינט אקספרס" . נחמד. אפשר בהחלט. עיבוד למותחן של אגתה כריסטי. אמנית ספרי המתח והרצח. בריטית שהביאה לנו את הרקול פוארו ואת מיס מארפל. והולידה את הזאנר המקסים שהמשכו ב 'רצח במשיכת קולמוס' בכיכובה של אנגלה לנסברי ו'רציחות במידסומר' המופלא שבין ספל תה אחד למשנהו וכריכי מלפפונים באחוזות ובכפרים ירוקים ושלווים מתגלות גופות של אנשים נתעבים שאף אחד בכפר או במשפחה לא סבל אותם.

בכל מקרה, אילולא דפ בתפקיד האיש הרע , לא היתה שום הצדקה לצפות בסרט הזה. שאר השחקנים עושים עבודה נסבלת אבל לא משהו שמצדיק צפיה. אלא אם אתם חובבים נלהבים של כל עיבוד שקיים לספריה של כריסטי. יהיה אשר יהיה.

הסצנה שהוא מנסה לקנות את שירותיו של פוארו ודוחף אליו פרוסת עוגה. כל מה שרע בקפיטליזם - במחווה אחת.

'השער התשיעי' לא חובה. פולנסקי משתעשע בחוסר טעם. חוקר ספרים עתיקים מחפש ספר שמזמן את השטן. והוא עושה את זה כל כך משעמם שנרדמתי שוב ושוב במהלך הצפיה. לחובבי ז'אנר על טבעי וכאילו אימה. לא זה ולא זה רבותיי.

'ממעמקי הגיהנום' לצפות רק כדי לראות את דפ כבלש משטרה שנשמתו מיוסרת גופו מלא סמים אבל נשאר אלטרואיסטי . כמו ברוב סרטי הבלש האפל שהמסר שלהם בסופו של דבר הומניסטי : הכול כאוטי ורע. אבל הנשמה יכולה להגיע לגאולה. בזכות חסד אנושי וטוב לב פנימי שמקנן בה. וכל זה קורה כשהוא מתחקה אחרי ג'ק המרטש ברחובות לונדון. והתפאורה מהנה לחובבי סרטים תקופתיים .

'האיש שבכה' הגענו לז'אנר סרטי הנאצים. כי בלי זה אי אפשר. אבל לא חובה. הילדה ממשפחת אדמס גדלה להיות צעירה לא יפה שמתייפחת בלי הפסק בעודה מחפשת איך להגיע אל אביה האבוד מכפר ממזרח אירופה אל אמריקה. היא עוצרת בפריס ומתאהבת בדפ הצועני שרוכב על סוס לבן. אלא מה? אופרת סבון ואין צורך בממחטות. כי היחיד שבוכה שם ובאופן לא משכנע, הוא דפ עצמו. הדבר המעניין היחיד הוא שבראיון ספרה האדמסית על הקושי לשחק סצנה לוהטת מול דפ שמכיר אותה מגיל תשע והוא סוג של אח גדול. אז הנה לכם מימד של כמעט גילוי עריות כדי לתבל את הסרט התפל הזה.

 'שאיפות' משהו על משהו . לא חובה. סרט פשע. על חייו של אייל סמים מאמריקה איך עלה איך ירד איך חגג איך נכלא. וכמה שהוא בסופו של דבר איש משפחה שמחכה שהבת שלו תבקר אותו בכלא. לחובבי הז'אנר גם ביוגרפיה גם איל סמים . אילולא דפ לא הייתי טורחת לצפות. והוא מחזיק את הסרט על בסיס רעמת השיער הבלונדיני החלק הארוך שהוא מסתובב איתה.

איפה זה ואיפה 'פחד ותיעוב בלאס ווגאס'...

 




נכתב על-ידי
אופיר מלכי
הדף נקרא 33 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי