המניקור של אייל


המניקור של אייל שינה את עולמי.

תמיד הייתי 'סיטי בוי'. כבר בגיל עשר כשלמדתי לנסוע לבד בתחבורה הציבורית, הייתי מוצא כמה שקלים פה ושם ברחבי הבית, תופס קו 55 מהשכונה שלי לרחוב דיזנגוף, ושורף את כל מה שהיה לי במכונות המשחק של 'משחקי חלל שבתאי', שצמוד לכיכר. שיחקתי במשך שעות ב'אאוט-ראן' המרגש, חוזר על מסלול הנסיעה פעם אחר פעם, דוהר בטסטה רוסה אדומה עם גג נפתח ובלונדינית מתוקה לצידי, ומעולם לא סיימתי את המשחק. שהיתי שעות בחלל ניאוני של אנימציה צבעונית ומוסיקה אלקטרונית במשחק ה'טטריס' הממכר והתפרעתי במכות ברחובות הבוערים של 'סטריט פייטר'. שברתי שיאים.

אני זוכר את עצמי צועד בחזרה לתחנת האוטובוס בשעת ערב צלולה, בהיי מטורף מהמשחקים המחשמלים, רואה את תאורת הרחוב מנצנצת בחלונות ראווה של נעליים ובגדים, רואה כוסות יין מבריקות על שולחנות ארוכים במסעדות עמוסות לאורך הרחוב, מריח פיצות טריות שנאפו ממש הרגע והייתי מאושר. חשתי בשמחה מרקיעת שחקים, שמתפוצצת באלפי אורות, שמתפזרים לרוחב השמיים לשני הצדדים, ובאמצע מתגלה לב הספיר של הערב. 

אהבתי לחזור הביתה ולצייר נופים דמיוניים, צבעוניים ומקושקשים, שהזכירו לי את החוויה הפרועה של העיר ומשחקי המחשב. היה לי שם חללי, פלאש מקבוזה, שהייתי חותם איתו על הציורים וכותב בשיאים של המשחקים, כי שמי הישראלי נשמע לי כמו קוץ בתחת בעולם הסוער והפסיכדלי של הפיצוצים בחלל.

***

אחרי שנה וחצי של שירות השתחררתי מהצבא. ברגע שיצאתי לחופשי, התחלתי לצייר כל הזמן, להשלים בגרויות ב'תיכון תל אביב', ולהסתובב כל היום עם חברים וחברות ברחובות שינקין, קינג ג'ורג' ואלנבי. דיזנגוף ו'משחקי חלל שבתאי' נשארו מאחור. ישבנו בברים היפסטרים בשוק הכרמל ובילינו בשמש של הבננה ביץ', על החוף. ברחוב ברנר, ליד התיכון שלי, היה פאב שנקרא 'הגלולה'. הוא היה ידוע כלב ליבה של תרבות שינקין התל אביבית, שהייתה, באותן שנים, לב ליבה של תרבות ישראל החילונית. לפעמים בערב כשסיימנו ללמוד ישבנו לטקילה ובירה ב'גלולה' וזה היה קול. הרוק'אנ'רול שלט אז בעולם והכל הרגיש הומופובי ומיזוגני, אבל היה כיף נורא. אחת מהחבר'ה שלנו, שירז הדוגמנית, הפכה לבת זוגו של אייל אפרתי, הבעלים של הגלולה, ואנו הפכנו לבני בית במקום.

אייל היה גבר עיראקי צנום וקטן, עם שיער חלק בקארה, שביל באמצע ואף גדול מאד. ישבנו על הבר בפאב הריק, שעה לפני הפתיחה. אייל מראה לנו סקיצות לתפריטים החדשים.

"זה מאייר ידוע מאד בעיר," הוא נותן לנו את התפריטים ואנו מתבוננים באיורים צבעוניים של דמויות על בר ארוך. "אתם רואים, הוא עשה כאן טריק, כדי שייראה הזוי למי ששיכור." אני מתבונן ורואה בציור שרגליה של אחת מהדמויות מלופפות סביב הכיסא שעליו היא יושבת.

"זה נראה לי כטריק עלוב", אני אומר, "או כשיגוע של תיכוניסטים מעירוני א'," אני מכבה את הסיגריה במאפרה הצבעונית.

"איתי יכול לצייר הרבה יותר טוב, תפריטים הרבה יותר מדליקים," שירז אומרת לאייל מבלי להתבלבל ויונקת עמוק מהסיגריה. היא מסובבת את כוס הוויסקי כדי להמיס את הקרח והמשקה הזהוב זורח באור של הבר. היא לוגמת ונאנחת בהנאה. אני נבוך אבל מתבונן בעיראקי הקטן במבט של, "כן, אנחנו יכולים". אייל מסכים. תוך שבוע אני מביא שני תפריטים חדשים ל'גלולה' עם ציורי וינטג' מרשימים, המבוססים על דימויים מעטיפות ספרי מדע בדיוני ישנים, שאהבתי לאסוף באותן שנים.

***

כולם נפלו מהאיורים שלי. הדיבור עליהם היה כל כך חזק, שממש רצו לראות עוד עבודות שלי ועוד אמנות "מהסיטי בוי המוכשר והחתיך". אייל שאל אם יש ציורים נוספים שאוכל להביא ואני, שציירתי כל הזמן בתקופה ההיא, אמרתי:

"ברור. אביא לך כמה ותבחר מה לתלות".

זה התחיל בציורי חלל של מדוזות וחייזרים ואנשים ממש צרחו בהיסטריה. גם על ציורים אלה חתמתי, 'פלאש מקבוזה', והרגשתי שאני מתקדם בדרכי החשמלית להיות צייר. למרות ההתלהבות של החבר'ה במקום, לא ידעתי, אם הציורים 'עובדים', והאם האנשים, בכלל מבינים אותם? האמנם הגעתי להישג כלשהו? כששאלתי, אמרו שמדובר ביצירות מופת. כשירד לי האסימון הייתי בשוק. אפילו אייל בעל הבית עם הפאסון אמר:

"אתה חייב לנסוע לניו יורק וליצור בזכוכית את יצירות הפאר האלה. הן פצצות בינלאומיות של אמנות מטורפת".

הייתי מופתע מאד ולא ידעתי איך להגיב. ישבתי על הבר והתבוננתי בציורים זורחים על הקירות ובאנשים שעומדים ומשתהים מולם. ליבי התרחב.

"רוצה לעבוד אצלנו כברמן? זה יכול להתאים לך?" אייל שאל מאוחר יותר באותו לילה ושוב לא ידעתי מה לומר. עד אז, לא היה לי ניסיון בכלום. לא ידעתי לעשות שום דבר חוץ מלחלום ולצייר.

"ברור שהוא רוצה!" שירז התערבה ולחצה את ידו של אייל. כך נחרץ גורלי להיות חלק מחיי הלילה של תל אביב.

***

לעולם לא אשכח את המשמרת הראשונה ב'גלולה'. זו הייתה הפעם הראשונה שעבדתי בעבודה כלשהי, לאחר השחרור מהצבא. התרגשתי מאד. כל כך רציתי להרשים ולעשות דאווינים כצייר שמברמן, שהשארתי את כתמי הצבע מסשן הציור של אותו אחר צוהריים, על הידיים. הגעתי למקום בערב מוקדם, מרוגש כולי וליכלוכי, ונכנסתי אל מאחורי הבר. אייל, שהבחין בכתמי הצבע שעל ידי, התבונן בי בשוק.

"אתה לא יכול לעבוד ככה. זאת לא צורה להתנהל. אתה מלוכלך"

"מלוכלך? אני?"

"הכתמים על הידיים שלך. מה זה?"

" זה צבע! אני צייר! זה קול ואני מהמם!" אמרתי במצוקה.

"לא, זה מלוכלך," אייל הביט בי בשיא הרצינות. "'סתכל", אמר וחשף בפני את כפות ידיו. הייתי בשוק. הן היו נקיות וענוגות, העור השחום לח ומבריק, הציפורניים גזורות במדויק, לבנות בקצה ומשויפות מצד לצד, שוקינג. האצבעות נצנצו בתאורת הספוטים של הבר.

"אני עושה מניקור לפחות פעם בשבוע," אמר בשיא הרצינות ובאחת הרגשתי כנער זרוק שמתגלגל ברחוב בטינופת המחשבה הריקנית. תחתית העולם. פח גדוש ומסריח. קלולס חסר משמעות. המניקור של אייל הוציא אותי מהרעיון הרומנטי בו שהיתי, שלהיות מוכתם מצבע זה מרגש כמו בתמונה וסנסציוני כמו במשחק מחשב. ענן 9 שעליו ריחפתי, הפך בשנייה אכזרית אחת מרוח של קודש מואר, לנפיחה סרוחה של חוסר מודעות אינפנטילי, מבוך אבוד שבתוכו אני נגרר בבוסר חיי הצעירים, על ג'בלאות הטירונות העירונית הקשה. המוסיקה האלקטרונית הפסיקה לנגן והפיקסלים התפוגגו. 'להיות צייר' נראה לי לפתע חסר משמעות ונטול כל זוהר אפשרי. הרגשתי שיש דרך שלמה שעלי לעבור מ'סיטי בוי' אתלטי, פרוע וחינני, למטרוסקסואל עיראקי קטן, עם אף גדול מאד. לא היה לי שמץ של מושג, איך לעזאזל מגיעים לזה? איך אני הופך את עורי ומנער את אישיותי, ומתפתח מרוח חופשית שמוצפת בהשראה, לגבר קשוח עם ידיים נקיות, ציפורניים נוצצות וניחוחות של דיור הום? לא ידעתי מה לחשוב, אבל היה לי ברור, שזה הכיוון. ללא ספק. 'להיות צייר' ייכנס לתוקף רק לאחר שאלמד ליישם בחיי סדר וניקיון מופתיים, בקוליות מצוחצחת של מבוגרים עם סגנון.

מיותר לציין, זה מעולם לא קרה. המשכתי לצייר עוד שנים ארוכות אחר כך, הגעתי להישגים וצברתי תארים, אך מעולם לא הרגשתי שהגעתי לסטייל של הפאסון המטרו-עיראקי-סקסואלי, הנוצץ באמת.

המניקור של אייל שינה את חיי.


נכתב על-ידי
איתי שקד
אמן, הרפתקן אמנות, כותב בכיף. גוגל: "סיפורי העיר"
הדף נקרא 137 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי