גופה מגולגלת בשמיכה

בכל סדרת משטרה או פשע תמיד מספרים איך הפושע חוזר אל זירת הפשע, ותמיד אתה תופס את הראש ושואל "מה לעזאזל הוא חשב לעצמו? הוא לא יודע שיחכו לו שם?"
ואחר כך הפושע מסביר למה הוא היה חייב לחזור אל זירת הפשע, ושבעצם לא הייתה לו ברירה.
אצלנו זה בכלל לא היה ככה.
במקרה שלנו - לא היתה לנו ברירה !
החשש הגדול ביותר היה שמישהו ייטול יוזמה ויתקן את הטלפון - יקדח בחזרה את החורים, ישים דיבלים חדשים, ויתלה אותו מחדש, הפעם עוד יותר חזק.
אבל החשש הגרוע יותר היה - שמישהו אחר יקדים אותנו - וייקח אותו לעצמו !
ובכל זאת, החלטנו לחכות שלושה שבועות בין הורדת הטלפון לבין השלב השני - העברתו לנקודת הסיום, אצלי בעליית הגג.
כל יום אחרי בית הספר מהרתי לרכב "להוציא דואר" ליד הצרכניה, כדי להציץ לוודא שהטלפון לא זז ממקומו. וכל יום חזרתי רגוע.
בכל זאת, לא שהיום קורה המון במושב, אבל המושב בשנות התשעים היה כל כך מנומנם, ודברים לא באמת היו קורים בטווח של מספר שבועות.
---
החשש הבא שלנו היה השומרים - בשער של המושב תמיד ישב השומר, אבל הוא גם היה מנומנם, גם תמיד הסתכל החוצה, וגם מעולם לא יצא לפטרול, ככה שממנו לא חששנו.
בצד השני, היתה הבעיה - הבית שלי היה 100 מטר מהכניסה לכפר הנוער "חופים" , ובכניסה ישבו שומרים - אחד קבוע בשער, מסתכל החוצה לעבר שדרת האקליפטוסים בה אנחנו אמורים לצעוד עם טלפון ציבורי, ועוד שומר עם טנדר, שגם יצא מדי פעם לפטרול בתוך כפר הנוער, וגם מדי פעם יצא לסיבוב במושב. בנוסף, השומרים לא היו מקומיים, זאת אומרת - הם בדיוק לא האנשים שכדאי להיתפס על ידם.
מיד הבנו שלא יהיה חכם פשוט לצעוד על הכביש, ולכן החלטנו ללכת לאורך פסי הרכבת שחוצים את המושב, ולחצות את כל המושב בשדות, ככה שנעבור בעצם את השומרים, ונצא לכביש ממש קרוב לבית שלי. החלטנו לצאת דרך החצר של זמירה. על זמירה אפשר לסמוך שלא משנה מה יקרה - היא תעזור לנו.
גם הפעם קבענו להיפגש באחת בלילה, הפעם בלי כלי משחית. חשבנו שזה יהיה פשוט - רק להרים את הטלפון, ולרוץ לשדות.
גם הפיראט וגם אני לא ממש אנשים קטנים. אבל א' - אז עוד לא גדלנו, וב' - אף אחד אף פעם לא התבלבל לחשוב שאנחנו עושים איזשהו סוג של כושר. בקיצור - שני ציפלונים, והדבר שלא חשבנו עליו זה - עד כמה הדבר הזה כבד!
גם הטלפון עצמו, שהיה בעצם ברזל יצוק, וגם פלטת העץ אליו הוא היה מחובר - וביחד הם שקלו כמו משקולת ענקית. ואת זה היינו צריכים לסחוב ?!?
הסתבכנו, לא מצאנו זוית נוחה, ובסוף סחבנו אותו כמו איזו גוויה, אני מחזיק בידיים והפיראט ברגליים, וככה דידנו דרך השדות, עם הפסקות מנוחה כל כמה מטרים...
---
בסוף הגענו אל הבית שלי, ובקולות רמים העלנו את הטלפון את גרם המדרגות, צעד צעד. גם אם לא הייתי רוצה - אמא שלי קיבלה את ה"הודעה" שחזרתי הביתה.
פרשתי על הרצפה שמיכה, באמצע השכבנו את הגוויה/טלפון, ושנינו בהינו בו בגאווה !
ועכשיו מה ?
התכנית היתה קודם לשחרר את הטלפון מפלטת העץ, אחר כך לפתוח אותו ולנטרל את המנגנון של האסימונים ככה שהוא יעבוד תמיד ללא הגבלה, ולסיום - עם הזריחה - לתלות את הטלפון לראווה על הקיר !
בוא נגיד, שתכניות זה נחמד...
דבר ראשון, כבר היינו מתים מעייפות מכל הסחיבה. לדעתי כבר היה משהו כמו שלוש בבוקר.
ודבר שני, כל כך הסתבכנו עם השחרור של פלטת העץ... כל מה שאני זוכר זה שבשלב מסוים התייאשנו מהנסיונות הפשוטים, ופשוט התחלנו להכות עם פטיש ואיזמל...
---
אני, אם באמצע הלילה אחד הילדים עושה אפצ'י, אני הולך לראות אם הכל בסדר. להורים שלי דפקו עם פטיש ואיזמל מעל הראש בארבע בבוקר ! והם לא קמו לבדוק מה זה הרעש הזה...
אמא שלי, בתור מי שישנה שנת ישרים בזמן שמטר ממנה שופל הרס את הבית של השכנים (כדי לפנות את השטח לקראת בניה של בית חדש), ואבא שלי, שבאופן כללי לא התרגש מכלום, פשוט המשיכו לישון.
חפרנו וחפרנו בתוך העץ, עד שהצלחנו לשחרר את הפלטה, בערך עם הזריחה.
ברגע שהפלטה יצאה, הפירוק של המכשיר עצמו הלך די חלק. פתחנו את הקופסא של האסימונים וגילינו שהיא כמובן היתה ריקה. ואז פרקנו את המכשיר עצמו לחלקים.
---
כנראה שהחיבה הגדולה שלי לסידרה "דקסטר" נעוצה באותו הרגע, בו באמצע החדר שלי פרושה שמיכה, ועליה חלקים חלקים של גווית טלפון מסודרים יפה.
אז גם הבנו שלהמשיך לא נוכל, לקחנו את כל החלקים בצורה מסודרת לפינה בעלית הגג שתמיד תיפקדה כמחסן, וכיסינו את החלקים בשמיכה.
הפיראט הלך הביתה, ואני הלכתי להתוודות מול אמא שלי...
כשהיא התעוררה, סיפרתי לה על הטלפון, וכל מה שהיא אמרה היה משהו כמו "אה, באמת לא הבנתי מה זה כל הרעש הזה בלילה". תכל'ס, מפתיע שהיא אפילו שמעה משהו...
---
עכשיו, כשכבר היינו אחרי זה, פתאום לא מצאנו זמן להתעסק עם הטלפון.
האדרנלין ירד, ואני מדי פעם הסתכלתי על הטלפון, ולא ממש הבנתי מה הקטע. כל ההתלהבות מהרעיון של ישראל נעלמה, והפרקטיקה של לחבר אותו מחדש לא נראתה מעניינת.
אבל ה"גופה" כבר הייתה שם, אין דרך חזרה...
ובכל זאת, לא נגענו בטלפון.
---
אחי הגדול נחמיה גדול ממני ב-16 שנה. עם הפרש גילאים כזה, בשנותי הראשונות הוא היה כמו הורה נוסף שלי, ותמיד הרגיש כלפי אחריות, הרבה יותר לדעתי מ"אח גדול" רגיל. לדוגמא, נחמיה לקח אחריות על כל טיפולי השיניים שלי, והיה נוסע איתי שוב ושוב לרופא השיניים בחיפה - זו ממש הייתה משימה שלו, לא של ההורים שלי בכלל.
אבל באותו הזמן נחמיה כבר לא גר בבית, עבד בתור מכונאי רכב במשטרה - כולל מדי שוטר ותעודת שוטר "אמיתיים"! - והיה מגיע רק מדי פעם לסופי שבוע.
אז פעם אחת נחמיה חזר לסופ"ש, ובין לבין שמע, לדעתי מאמא, את סיפור הטלפון. אני לא יודע מה היה בשיחה ביניהם, אבל אחר כך אולי בפעם הראשונה בחיי, קיבלתי שיחת נזיפה מאחי הבכור, שכללה גם לא מעט אכזבה...
אני גם זוכר שהוא אמר לי במפורש שלא יכול להיות שאח של שוטר יעשה דבר כזה!
טוב, אבל מה עושים???
שוב אמצע הלילה, ושוב כמו גנבים, גלגלנו את גופת הטלפון בתוך השמיכה, סחבנו אותה ממש כמו שרואים בסרטים איך שסוחבים גופה מגולגלת בשטיח, וזרקנו לתא מטען. אחר כך נסענו לצד השני של המושב, כדי שלא יוכלו "לקשר" בינינו לבין הגופה, ורוקנו את תכולת השמיכה לתוך "צפרדע" זבל ירוקה.
עד לרמה של מחיקת טביעות אצבעות לא הגענו...
---
אם תופס אותך שוטר, עדיף שהשוטר יהיה קרוב משפחה...
ואם הוא יכול לעזור לך להעלים ראיות, עוד יותר טוב...
---
מה אני הייתי עושה אם אחד הילדים שלי היה אפילו מתקרב למשהו שכזה?
האם אנחנו כהורים "השתנינו לטובה" יחסית להורים שלנו?
האם הילדים שלי סופגים קצת מהנסיון שאני ספגתי כילד? אנחנו נותנים להם להתלכלך, ליפול, להסתכן - אבל האם אנחנו נותנים להם "על אמת", או מגוננים יותר מדי?
האם ה"סכנות" שההורים שלי נתנו לי לחוות, בין אם ביודעין ובין אם שלא ביודעין, בסופו של דבר הגנו עלי מלעשות דברים מטופשים יותר לאחר מכן?
---
גם סופו של הטלפון היה סוף טוב.
No harm done...
סה"כ זרקתי לפח טלפון שלא עבד, לא?

נכתב על-ידי
שושו
הדף נקרא 47 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי