אחרית דבר

אמנם את הטלפון "שלי" בסופו של דבר זרקתי, אבל מהרגע שהוא נזרק, התחרטתי, ודמיינתי איך אני מוצא טלפון ציבורי "חדש", והפעם לא מוותר עליו, לא משנה מה אח שלי יגיד.
בכל פעם הייתי מציץ בטלפון כזה או אחר, אבל כבר היה קשה מאד למצוא טלפון אמיתי - ירוק/כחול, מברזל, עם חוגה... כל הטלפונים כבר היו עם לחצנים, וכבר רובם הוחלפו לטלפונים הציבוריים ה"אחרונים", הכתומים עם הטלכרט.
---
אחרי י"ב התנדבתי לשנת שירות של גרעין אחים, ששיאו היה הדרכה בקורס המד"צים, השנה הראשונה של התנועה ב"נווה הדסה". הקורס מתחיל בראשון, והצוות הגיע עוד קודם, ביום שישי, לארגן הכל ולהתכונן לעשרה ימים מפרכים ומהנים.
מכוון שזו פעם ראשונה במקום, יצאתי עם ניבצ'ה לסיבוב היכרות - איפה החמ"ל, איפה חדר האוכל, איפה המועדון - והכל פתוח, וריק מאדם...
עד למחסן האחורי של המועדון הגענו - ושם, על הרצפה, כאילו חיכה לי שנים - שוכב לו טלפון יפייפה, כזה כחול/ירוק, עם חוגה - הטלפון שלי!!!
---
"אתה יודע, ניבצ'ה, היה לי פעם טלפון כזה בחדר!"
זהו, בזה זה הסתכם.
הראש שלי היה מלא ב"מתומנים" (כי ככה קראנו ל"משבצות" של הקורס. לא, המונח לא שרד אותנו בתנועה...), בלהכין צ'ופרים (אדייק - בלשכנע את בנות הקומונה להכין בשבילי צ'ופרים...), ובלהבין איך רעות ואני ממשיכים להחביא מכל התנועה את העובדה שאנחנו זוג כבר כמה חודשים...
פשוט ויתרתי על הרעיון. עוד שיחקתי במחשבה לחזור אחרי הקורס ו"לאמץ" אותו, אבל אחרי הקורס בא המחנה, ואחרי המחנה עוד איזו פעילות, ואחר כך ברחנו כל הקומונה ביחד לסיני...
שנה אחר כך, אני כבר בצבא, אבל מקמבן חופשה מיוחדת כדי להדריך "מתקדמים" בקורס, וכמובן שאני חוזר למחסן ההוא, לגלות שהטלפון היה ואיננו.
---
ה"מוסר" של אמא שלי, הגמיש משהו, שמסתיים ברעיון שמותר לעשות שטויות, אבל אסור להיתפס. ואם להיתפס - אז חשוב לדעת מראש מי יתפוס אותך, המשיך ללוות אותי, לפחות ככה אני ראיתי את זה.
---
אחרי שעברנו לנאות הכיכר, התעניינתי בכל מה שנעשה במושב, במטרה להבין את החיים כאן, שמצד אחד דמו מאד לחיים בבוסתן הגליל, אבל מצד שני גם היו שונים מאד.
בבחירות להנהלה של האגודה החקלאית, שנה ומשהו אחרי שהגענו, כבר נבחרתי להנהלה, וחברי ההנהלה בחרו בי ליו"ר האגודה.
פתאום הרגשתי אחריות. פתאום כל דבר שראיתי מסביבי שלא היה "פרפקט" הציק לי. ונורא רציתי לשנות דברים לטובה.
אחת הבעיות היו ההתנגשות של הרצון הזה, עם אותו מוסר שגדלתי עליו...
---
אחרי ההופעה המאה בערך של ברי סחרוף שראיתי, הפעם ב"סולריום" בים המלח, אני חוזר למושב בשתיים בלילה, ורגע לפני שאני נוסע הביתה, משהו משך אותי לבריכה.
הגעתי לשער, ואני רואה בפנים שלושה או ארבעה בני נוער, עם בגדי ים, שיער רטוב, מנגל פתוח, מוזיקה עובדת - חגיגה.
אני: "מה קורה?"
הם: "יש יומולדת אז אנחנו עושים על האש"
כמה שהתעצבנתי. כל כך התעצבנתי.
הרי לא יכולתי להשאיר אותם שם - אי ידיעה זה בסדר. אבל מהרגע שידעתי שהם שם - לא יכולתי להעלים עין.
על מה בעצם כעסתי? הרי לא באתי לעשות להם משהו, רק שהם שמו אותי במצב בו אין לי ברירה אלא להיות ה"רע", ולא ללכת עד שאני מוודא שהם הולכים הביתה, מפזרים את המסיבה.
---
מה סך הכל ביקשתי? מה אמא שלי ביקשה?
אין בעיה, תעשו שטויות, אבל לפחות תעשו מאמץ בסיסי לא להיתפס!
מה, אני לא נכנסתי לבריכה בשמרת באמצע הלילה? לא עשינו רעש עד שהשומר הגיע? אבל ברחנו, כל עוד נפשנו בנו! אותנו לא תפסו!
טוב, אמנם תפסו אותם, אבל לפחות הם ידעו שכל מי שיתפוס אותם לא יעשה כלום...

נכתב על-ידי
שושו
הדף נקרא 43 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי