ליקה 2-סטריט פייטר בהונג קונג


היום אני יודע, שהיה מדובר בשמחה שבורה ומפורקת. לא משנה עד כמה חזק הכול הרגיש, הקשר עם ליקה היפה היה בלתי אפשרי. קברתי עצמי עמוק בארון באותו זמן ולא הייתי פנוי רגשית להכיל אנשים אחרים או להתמסר. באותן שנים, מרוב סמים, לא הייתה בי יכולת להתמודד עם זוגיות נוצצת מהוליווד, למרות שזה בדיוק הקשר וסגנון הדרמה שרציתי לסרט חיי. בזמן אמת, הייתי כל כך שקוע במאבק עם אש יוקדת של הרס ושנאה עצמית, שלא ידעתי בכלל, האם קשר סטרייטי זו המיניות האותנטית שלי? אולי אני הומו? האמנם זוגיות עם ליקה היא מצב שנכון לי? ומה, לאלף עזאזלים, אני רוצה מעצמי ומחיי? לא היה לי שמץ של מושג.

***

מה זה בעצם אומר, לא היה לי שמץ של מושג? באיזה מקום שהיתי, בפסיכיאטריה שלי כאיש צעיר, שלא יכלו להתגבש בי הבנות לגבי המיניות החופשית שלי ולסגנון החיים שאני חי? מדוע לא יכולתי לומר, אני עם ליקה וטוב לי? איך זה, שלא יכולתי להכיל את הקיום הדו מיני שלי ולחיות באושר? מדוע נמנעתי והתחמקתי, הזדנבתי והתפתלתי, ולא אמרתי לעצמי- אני הומו, אני חי עם אישה מרהיבה, טוב לי, טוב לה, זה עובד לנו מצוין וזה בדיוק מה שאני רוצה? מה הייתה האלטרנטיבה אשר הכילה אותי, לקחה אחריות על חיי ונתנה לי כנפיים לעוף חופשי על נפשי, גם אם מבחינה רגשית הייתי במקום אחר, טעון מאד, מרוסק, ושנייה מאסון?

***

זה היה צ'ארלי. שותפי לדירה באותו זמן היה בחור סיני מהונג קונג שהיה גם החבר הכי טוב שלי בעולם. עבדנו באותו בית קפה, עישנו אותם סמים ואהבנו את אותם הבילויים. רחוק מעצמי ומנותק לחלוטין ממשפחתי, גרנו ביחד בלב הכרך התל אביבי ושהינו בעולם משלנו. סמים קלים שימשו כתחליף לעולמנו הרגשי וצ'ארלי, בחוכמת החיים ובמנטליות הזרה שלו, יצר עבורי אלטרנטיבה למציאות הישראלית: עולם טרופי של צמחית ג'ונגל עבותה, כמו בסרט "ימים פרועים" של וונג קאר וואיי, שבתוכה חיינו, בקיום משלנו, אדונים לעצמנו במטרופולין סוער ואקזוטי, שבער בלהט הקיץ וזרח בלילות של אהבה. במהלך היום חגגנו בקפה תם המיתולוגי עם החבר'ה; אני ניהלתי את הבר וצ'רלי ניהל את המטבח. בסוף המשמרת ירדנו לחוף כדי לתפוס גלים גבוהים ובחורות שוות, ובשקיעה נסענו בקו ארבע לשוק הכרמל, לקניות של סוף היום. בערבים ראינו סרטי אקשן הונג קונגים שלקחנו מספריית הדי וי די והורדנו באנגים בלי הבחנה. אל תוך הלילה ובאובך של ענני קנאביס סמיכים, צ'ארלי הכין אוכל אסיאתי מעורר חשקים, שחיסלנו לאור נרות עם נערות החוף המזדמנות. הסקס היה סטרייטי ולא מחייב. בלילות בילינו במועדון גדול שהיה ממוקם בקצה הרחוב שלנו. הייתי מאושר, למרות שהצד ההומואי שבי היה מבוטל לחלוטין. ואז פגשתי את ליקה.

***

הכול החל להסתבך כשהכרתי לילה אחד על הבר, דרך חברה משותפת, את ליקה הבלונדינית. בנפתולי חיי הצעירים, הפרועים והנועזים, היופי של נערת החן התל אביבית הטריף את דעתי מעבר לגבולות האפשר. תשוקתי לחיים, שגם ככה הייתה לחוצה עד הסוף ברמה של חולי נפשי, הפכה משלהבות של אושר צורב לבעירה כה חזקה, שמבעד לדפיקות הלב ברגעינו האינטימיים יכולתי לחוש בקץ שלי מתקרב.

***

היום אני יודע, שדווקא התשוקה האדירה שפרצה בנפשי עם הידלקותי על נערת הזוהר המתוקה, פתחה צוהר למיניות שלי האמיתית, ההומוסקסואלית. הסרטים שניצתו בדמיוני בעקבות הקראש הרומנטי עוררו בי תשוקות עזות של רגעי צלולויד אבודים מקולנוע ישן בקליפורניה. פורטרטים של שחקניות זוהרות, נוצות ופרוות, דקלים ותפאורות אקזוטיות בסצנות מרהיבות מסרטים נשכחים, חלפו בעיני רוחי בהקרנה אקסקלוסיבית בכל פעם שנשמתי עמוק את הבלונד הקטיפתי של ליקה. עמוק בנפשי הנצו דימויים של שרירנים כהיי עור בסרטי הרפתקאות בקולוניות נידחות באפריקה, מטוסי פייפר הצניחו ג'נטלמנים רוסים לאולפנים של סרטי מוזיקה ראוותניים, חיוכים גבריים עם שיניים לבנות והבזקים של פאלוסים נוצצים הוסיפו טעם לחיי עד שלא ראיתי עוד בעיניים. נשיקות ארוכות עם ליקה בשקיעה מול הים התל אביבי פקחו את עין הנצח שבנפשי וגרמו לי להרגיש, לראשונה בחיי, שהנה, הגעתי.

***

אבל המציאות הייתה הרבה פחות קסומה. ברגע שניצת הצד ההומואי, הייתי צריך לדאוג לו ולטפל, להתמודד ולקבל, אך הוא היה קבור עמוק בארון. לא היה לי שמץ של מושג שזה המצב. בפסיכולוגיה של הבושה וההסתרה, כל אותם חזיונות הוליוודיים הרגישו לי כהזיה המכילה אשמה רבה. הרגשות הטבעיים הפכו לחשודים. מי אני? מה פתאום אני מרשה לעצמי לחגוג בתענוגות תרבותיים של שפע? איך אני מתנהל עם הרגשות האלה מול החֲבֵרָה הישראלית שלי? מה אני? מה פתאום הוליווד? מאיפה מגיעים החזיונות האלה? הספק והחרדה שיסעו את נפשי בחלום מסויט של חוסר שייכות קיצוני- לחברתי, לעירי, לצ'ארלי אחי, ולנפשי, האבודה ממילא. הפחדים החלו לצוף. הבדידות הפכה חריפה. הליכה ברחוב הרגישה כמאבק מול אנשים אנונימיים של עיר זרה. לחץ. פחדתי שאתפוצץ בהתקף אלימות אם חס וחלילה איזה זר יפנה אלי בדיבורים. חשתי באופל ובדרמה של משחק הסטריט פייטר, רק שבמציאות. הקץ קרוב. הוא כאן. השמש התל אביבית יקדה ושרפה את מחשבותיי. הים שזרח בין הבניינים ברחוב בן יהודה הרגיש לי כמו אודיסיאה של נצח יווני הישר לתוך הקבר, ונסיעה לעבודה במונית השירות נראתה לי אלימה ומטרידה במיוחד. בקפה עישנתי ג'וינט ירוק שהדחיק את רגשותיי ויכולתי לצלוח את המשמרת בקלות, אפילו צחקתי עם חברים מכל הלב, אבל ברגע שהסתיים הערב, נעלתי את המקום וחזרתי הביתה אל תוך הלילה, הבדידות דחוסת החרדות החלה לצוף שוב. הקץ כאן. איש אחר בעיר זרה.

***

מורכבות המיניות שלי וחוסר היכולת להכיל את גבולותיה הרגישו כמטרד כבד על נפשי. מצד אחד, חשתי, שאלו הם חיי; אכן הגעתי; אך כשיש לי חברה מתוקה שאני כה אוהב, עלי לדאוג לה לחיים טובים, לעתיד בטוח ולארבעה ילדים לפחות. כך אימי חינכה אותי, רק כך - ארבעה ילדים, בצורה מוחלטת, ייהרג ובל יעבור! בגיל 20 עדיין הייתי ילד בעצמי, ולא הצלחתי להיפרד מהכאסח של אימי ולעבור לעצמאות בוגרת. לא ירד לי האסימון, שהחיים הם מה שאני עושה מהם, עבור עצמי, מתוך סדרי עדיפויות שתואמים לצרכים שלי, האישיים והייחודיים. הפנמתי מוסכמות חיצוניות אודות איך החיים אמורים להיות, וההומו שניצת בי לא הצליח להתמודד עם המחויבויות הסטרייטיות הקשוחות. מכיוון שלא יכולתי לבצע אינטגרציה עם כל חלקי אישיותי, חשתי, במצוקתי הרבה, שהסרטים ההטרונורמטיבים שאני סוחב מהילדות מבטלים לחלוטין את עין הנצח שנפקחה בתוכי ומתרחקים מעולם החלומות האותנטי של ליבי. הפכתי לאבוד בג'ונגל עירוני של תשוקות מפורקות, שידעתי, שלעולם לא ייפגשו. זו הייתה סינתזה בין מציאות של קושי נפשי ברזולוציית מקסימום אקסטרים, למשחקי מחשב, שיצאו משליטה.

***

אחרית דבר:

מן הסתם, לאחר כמה חודשים של סרטים טובים, מסיבות אדירות, הרבה סמים וכיף צרחות, הקשר עם ליקה התפוצץ והתפוגג. היה כיף כשהיה, מושלם, אכן, אך מכוון שלא יכולתי אפילו להתחיל להבין מה עובר עלי, נוצר מצב של הצפת יתר בנפש, חשתי בכאב רב, והקשר הפך לבלתי אפשרי. המשכתי להעביר את ימי עם צ'ארלי השותף והרבה ג'וינטים ירוקים וצחוקים בעיירת החוף השמשית שלנו. ולמרות שהקונפליקט החריף בין החינוך הנוקשה של אימי לבין הצורך האישי בחופש גאה שיסע את נפשי ופיזר אותי ברחובות, היה לי כיף של ממש. אפילו כתבתי הייקו קטן על אותו זמן:


דְּקָלִים, מֶרְחָב עִיר בְּרוּחַ

קֵץ מָעוֹף שׁוֹקֵעַ בַּיָּם

שֶׁמֶשׁ קַיִץ.





נכתב על-ידי
איתי שקד
אמן, הרפתקן אמנות, כותב בכיף. גוגל: "סיפורי העיר"
הדף נקרא 133 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי