הסיפור באילת עם עופר מעפולה


עופר מעפולה היה זונה. מוזר לי להגיד את זה. זה לא שהוא היה מניאק או איש חרא, הוא בכלל היה חמוד מאד וביישן, אבל הוא מצץ זרגים במלוא הפה וזיין זרים בתחת, למחייתו. יכול מאד להיות שהוא אף קיבל בישבן בעצמו, אִיף דֶּה פְּרַיְס ווֹז רַיְט. לי אישית זה לא הפריע; הוא היה כל כך מתוק וסקסי, שמבחינתי גם אם היה נאצי מהרייך השלישי בקבר של היטלר השחור, הכול היה בסדר. אולי אפילו היה משהו מושך יותר, במסתורין הערפילי של הרכילות עליו, ואני מאד לא שיפוטי, כי זה באמת הכניס אותי לסרט לחשוב שלחתיך המהמם הזה יש צד כל כך אפל.

***

הוא מעולם לא דיבר על מעלליו ומעולם לא הביע ארסיות או וולגריות או כל דבר אחר שמתחבר לדימוי הזול של זונות ממין זכר. אבל כשהחבר'ה אצלנו בסי בר גילו שזה מה שהוא עושה עם חייו ולכן מסתובב עם ההומואיות הזקנות במועדונים של אילת, אף אחד כבר לא רצה להישאר אתו בקשר. בהתחלה לא הבנתי למה, אני כנראה באמת תמים, אבל כשהבנתי שכל עוד אני בקשר אתו גם ממני מתרחקים, הבנתי שעלי לשכוח ממנו ושלעולם כבר לא יתגשם החלום הרטוב רטוב שלי, של אינטימיות עם עופר המתוק, הגברי המרסק, העפולאי הסקסי אש, והפְּצצות.

***

הבית שחי שלו היה הדבר המושך ביותר שראיתי בחיי. זרוע שרירית ושחומה שחושפת שחי שעיר וסמיך שתמיד מבושם, חזה שרירי, צוואר אתלט, לסת רחבה עם זיפים שחורים ובלורית שמבליטה את החיוך הנוצץ... עופר באמת העיף אותי לעננים ביופיו המהמם ובחזותו המסתורית. ממש דמות מסרט של פאזוליני. כשהיינו מבלים ביחד בסי בר בלילות או אחר הצהריים על החוף מול מלון ההרודס, היה לי קשה לנשום. כמובן שכל ההתרגשות ממנו התייבשה והפכה לחול מדבר ברגע שהבנתי שהוא זונה, אבל לקח קצת זמן לאסימון לרדת. וגם, רק בגלל החבר'ה. מבחינתי, שיהיה מוכר ציאניד נורבגי בשירות האס אס. לא הזיז לי שהוא עובד בסקס.

***

אנחנו יושבים על הבר הארוך של הסי בר לפני תחילת המשמרת. אני, רותם הראפרית, אתי היפה וג'קסון עם הג'וינטים, מורידים שוטים של טקילה לחימום הערב.

"איך הוא יכול להיות אבא של מישהו אם הוא נער ליווי?" אתי שואלת ואנו מורידים כולם צ'ייסר ראשון. "איך בכלל מסתדר במחשבה להיות בזוגיות או לגדל ילדים קטנים כשכל היום מוצצים ומזדיינים?" אנחנו מניחים את הכוסיות הריקות על הבר.

"את חיה בסרט של מתבגרים, אתי," ג'קסון אומר ועם הג'וינט בזווית הפה מוזג לכולם עוד סיבוב. רותם מדליקה את הספוטים מעל הבר. ציורי גרפיטי זורחים על הקירות בניאון סגול. "הוא הומו. לא נראה לי שהוא חושב בכלל על משפחה וילדים בשלב זה של חייו. הוא סוחט עד הסוף את הרפתקאות המין והטירוף."

"נשמע קיצוני."

"אולי הוא יחיה כך עד סוף ימיו," ג'קסון מסדר את הצ'ייסרים בשורה.

"ולחשוב שהוא כל כך יפה ומושך... מאיפה האנשים האלה מגיעים אלינו?" אתי משעינה את המרפקים על הבר ומניחה את הראש בין הידיים. היא לגמרי בהיי.

"מעפולה, ברכבת העמק, ישר לקצה הדרום," רותם מצטרפת אלינו לבר וכולנו מרוקנים את הכוסיות. בסיבוב הזה לוקח קצת זמן להתאושש. "גם שמעתי שיש סרטונים פורנוגרפיים שלו ברשת," היא מדליקה סיגריה, "באתרים של גיי סקס, בקטגוריה 'פורנו ישראלי'. אומרים שיש לו זין כל כך גדול..."

"אני בשוק," אתי הלומה ועיניה פעורות, "מה יגידו הילדים שלו כשיגלו זאת יום אחד?"

"אולי תצאי מזה?" ג'קסון מדליק ג'וינט חדש. "אנחנו בעצמנו לא חושבים על ילדים ואנחנו סטרייטים. את באמת מצפה שכוכב האנדרגראונד יחשוב על השטויות האלה בעצמו?" הוא ממלא סיבוב שלישי.

"תתפלא, אבל אני כל הזמן חושבת על ילדים," אתי מתנדנדת ולוקחת מג'קסון את הצ'ייסר, "אמנם לא בשנים הנראות לעין, אבל יה, בטח, זה כל הזמן במיינד," היא מורידה את הטקילה בשלוק מהיר.

"אז אצל עופר במיינד זה כל הזמן סקס. סקס סקס סקס. עם כסף או בלי כסף."

"באמת קיצוני," רותם קופצת מכיסא הבר לעמדת המוזיקה. היא מפעילה פלייליסט היפ הופ של תחילת ערב. "בימים רגילים הוא כבר היה כאן איתנו, מתחיל את הלילה. מזל שהבין שעלינו עליו."

"למה מזל? כל כך שמחתי לראות אותו," אני לוקח שאיפה רצינית מהג'וינט, "כזה חתיך."

"מתאים לך, בלונדי," אומר ג'קסון. "אתם ההומואים כל כך אוהבים את החיים ואת מה שיפה בעין, שאתם אף פעם לא חושבים מה קורה מאחורי הקלעים. אתה באמת לא יודע, שמשהו רקוב בממלכת דנמרק? תמיד!"

"יודע, יודע," אני לוקח את הצ'ייסר השלישי, "רק שלא אכפת לי." אני מתבונן בציורי הקיר הזרחניים.

"אני אגיד לך משהו, בלונדי," רותם אומרת מעמדת הדי ג'יי, מאזינה באוזן אחת לאוזניות, לוחצת על כפתורים בפאנל המהבהב ושואפת מהג'וינט, "אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה," היא מתבוננת בי בשיא הרצינות. "אתה צריך לחשוב, לא רק, למה אין לי בעיה עם זה שעופר מעפולה זונה? אלא, למה, אין לי בעיה, עם מה שהחברים שלי חושבים *עלי*, בכל מה שקשור ל*חברות* עם עופר הזונה?" היא מעבירה את המוזיקה מהיפ הופ של תחילת הערב ל"נעימת הנושא של 'אהבה ללא גבולות' " של בארי וייט והלילה מתחיל באופן רשמי.

"לגמרי!" אתי אומרת בנחרצות ומסיימת את הג'וינט בשאיפה עמוקה במיוחד. "החיים, בלונדי, הם לא מה שחושבים עלי, אלא מה שאני *חושב* שחושבים עלי."

אני לוקח מאתי את בדל הג'וינט ויונק ממנו שאיפה אחרונה. "זאת אומרת," אני מכבה את הפייסל במאפרה הגדולה, "שאם אני לא חושב, *בכלל*, על מה שחושבים עלי, אני לא חלק מהחיים?"

"בדיוק!" עונים לי שלושתם.





נכתב על-ידי
איתי שקד
אמן, הרפתקן אמנות, כותב בכיף. גוגל: "סיפורי העיר"
הדף נקרא 222 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי