פרי מייסון בצהריים, אצל אסנת

שאול ואן שטיינר היה פסיכיאטר. הוא טיפל בי כפסיכולוג, אך למעשה היה מוסמך דיו לרשום לי תרופות של ממש, אם באמת הייתי במקום קשה וקיצוני כמו שהרגשתי באותה עת, וזה לא קרה.

מעבר לכך שהיה רופא ידוע שהביא לארץ חידושים בתחומי המדע ובריאות הנפש, זרח גם כאיש חינוך מתקדם, פסיכודרמטיסט ותיק, שיחק שחמט עם אלופי עולם, הכיר שחקניות הוליוודיות אמיתיות, בלע ספרים מכל סוג ותחום על פני כדור הארץ ובאופן כללי היה ליברל מואר מאד. מעל לכל אלה היה בעלה של גננת גן החובה שלי, לאה ואן שטיינר, כך שהכיר אותי מגיל חמש בערך, קצת אחרי שאבי נפטר, וזאת הייתה רק שאלה של זמן, מתי אגיע אליו לטיפול.

***

עשר שנים. זה הזמן שעבר עד שנפגשנו לראשונה.

***

בגיל 15 אימי לקחה אותי לד"ר ואן שטיינר כדי שיתחבר אלי ואל ליבי היתום, ובכך אולי יחזיר אותי ל"תלם". זה לא קרה. הייתי אמן, זה ברור, אך עדיין צעיר מידי כדי שיבינו מה אני אמור לעשות עם חיי ואיך אסתדר כשותף פעיל בחברת האנשים. כל היום קראתי וחלמתי, ציירתי, פרקתי עול וצחקתי בפראות מכל שטות, עשיתי מה שבא לי. בבית הספר, בחוגים וגם בקונסרבטוריון הצטיינתי במיוחד, אך התנהגותי הפרועה טרקה דלתות וניפצה חלונות בכל מקום שאליו הגעתי. זה היה מצב לא פשוט לאימי ולאַחַי, וסיטואציה מורכבת, מאתגרת ומבהילה, לסביבה. למרות הדרמה הרבה, הייתי ילד יפה מאד וחינני, מתוק וכריזמטי, ומסתבר שזה כול מה שהיה נחוץ כדי לעבור בשלום את חיי הבלתי שגרתיים בנבכי הבורגנות הגבוהה, הצבועה והריקנית, שבה גדלתי.

***

המצב השתנה כשהתחיל גיל ההתבגרות. גבהתי מאד ויפיתי אף יותר וכגבר צעיר, שרירי וזועם, שרושף גיצים של אש אמיתית ומשחרר אנרגיות של סוף העולם, כבר לא יכלו להכיל אותי בשום מקום. מהתיכון הריאלי בעטו בי לרחוב למרות הציונים הגבוהים, ובמכללת האמנות שאליה עברתי איימו שיזרקו אותי גם כן, אם לא אירגע. הייתי זקוק לעזרה ממשית בניסיונות למצוא הגיון וסדר במהפכת חיי הסוררים. ניסיתי בכל מאודי להגיע לדרגה סבירה של ריסון עצמי כדי לחזור למסלול, אך כאיש צעיר הבנתי, בתוך תוכי, שכבר לא אהיה מנתח מוח כמו אבי ולא אזכה לתהילת עולם כפסנתרן קונצרטים בינלאומי. זה כאב נורא, אבל בחיי, לא יכולתי להפסיק לחגוג.

***

זה חצי עבד לי, עם שאול ואן שטיינר.

לאורך שנות התבגרותי הגעתי אל הדוקטור און אנד אוף מבלי ממש להבין מה אני עושה אצלו ולמה בכלל אני צריך טיפול פסיכולוגי. מבחינתי, הייתי הילד הקול, המגניב, המדליק והנהדר ביותר בעולם, ולא הזיזו לי השריטות, הצלקות, הכאוס והאנרכיה, שהשארתי אחרי בכל מקום. האמת הייתה, שלא רק שהייתי קבור עמוק עמוק בארון של זהות מינית לא ברורה, הייתה בי גם אשמה בוערת של יתום מקולל, גיהנום סוּבְּלֶמָטִיבִי כאילו רצחתי מישהו ותיכף כל העולם ידע, ועם כל הגראס שעישנתי והאסיד, הרגשתי כבליבו של פיצוץ אטומי ביפן. למרות זאת, זוהר היופי טייח את האשמה והדחיק את הדרמה כל כך טוב, שעל אף מצבי הקיצוני, החיים הרגישו לי כהרפתקה אינסופית בלונה פארק של חלת דבש. היה ברור, שטיפול נפשי אצל שאול ואן שטיינר חשוב מאד, אם לא קריטי, בניסיון לשמור אותי פחות הרסני ויותר שגרתי במטריקס הכללי של המציאות. התקווה להצלחת הטיפול הייתה גדולה.

אנחנו בחדר הטיפולים של ואן שטיינר בקצה שינקין. יש לו דירת קרקע אחורית מוארת היטב ובה החדר שבו אנו נפגשים. הוא מצמיד את האלקטרודה של מכשיר הביופידבק לאצבע שלי. האלקטרודה מחוברת בחוט למכשיר הקטן, שיש בו מחט, שזזה כמו במערכת סטריאו ישנה.

"הביופידבק למעשה דומה לפוליגרף," אומר ואן שטיינר, "מכשיר שהמצאתי לפני עשר שנים ומרכיבים אותו בגרמניה. האלקטרודה מעבירה למכשיר את רטט הדופק מהאצבע, והמחט מראה את מידת ההתרגשות. כך אפשר לדעת מה גורם לתגובה חזקה יותר, וניתן לחשוף רגשות אמיתיים ולגעת בנושאים רגישים, כדי להגיע לפריצות דרך משמעותיות בטיפול הנפשי."

"נשמע לי כקשקוש," אני מגיב בקשיחות, למרות שברור שהביופידבק מראה אמת כמו תנך. אני מדחיק את הפליאה מהמכשיר ונשאר אדיש.

"אז בוא נראה," ואן שטיינר מדליק את המכשיר ונעמד לצידי. המחט זזה קצת. "שמי אמיר," הוא אומר, "אני בודד. מאד מאד בודד," אני חוטף שבץ לב בתחת מהחשיפה הברוטלית והמחט טסה לקצה הסקאלה, מה זה טסה, כמעט שוברת את מכשיר הביופידבק המיסכן. מהשוק, אני בטוח שתיכף מד הדופק הרוטט יתפוצץ, ברק יכה בי במרכז החדר ואני אמות. ד"ר ואן שטיינר מתרחק והמחט יורדת לאט בחזרה. הוא מתיישב בכיסא מולי, אוחז במכשיר, האלקטרודה עדיין מחוברת לאצבעי. ליבי דופק בפראות.

"נוצרה פריצת דרך. הביופידבק שיתף אותנו ברגשותיך הכנים ושעות של שיחות סחור סחור נחסכו ברגע אחד."

"אני מרגיש רצוח".

"כן, התגובה הראשונית לביופידבק היא בדרך כלל חריפה. אבל אתה רואה, הכול בסדר, אנחנו בטוחים כאן בחדר." ד"ר ואן שטיינר מתבונן בי במבט מכיל. "אנחנו יכולים לדבר על הרגשות שנחשפו כרגע או שאנו יכולים לשוחח על דא ועל הא כרגיל ביננו, ולחזור לזה מתי שתהיה מוכן". הוא קם לעברי ומוריד את האלקטרודה מהאצבע. אני עדיין בוהה בו הלום קרב ומזועזע.

"עברתי מרגשות אשמה כאילו רצחתי מישהו, להלם קרב של מישהו, שרצחו אותו." פרץ הכנות שמגיח לפתע ממעמקים מדהים אותי.

"יפה מאד אמיר. ואיך אתה מרגיש?"

"האמת, אני חש משוחרר." ההלם הופך לתחושה טובה. חזקה. מאיפה הכוחות לדבֵּר כל כך מדויק? כל כך גלוי?

"נהדר. אתה באמת משוחרר. מעולם לא רצחת, אך היה עול שסחבת בנפשך. כעת אתה חופשי. זכאי. יום אחד נדבר על המטרד הרגשי שנשאת במחשכי הלב ונפורר אותו החוצה לשמש. על מה תרצה לדבר היום?"

"בא לי לדבר על איך אהיה סופר ענק כמו הנרי מילר כשאהיה גדול."

"אתה כבר גדול, אמיר. אולי תהיה סופר ענק עכשיו?"

אני שוב בוהה בו בשוק. איך הוא קולע ישר לליבי? זה נורא.

"אתה לא לבד עם החלום. אולי אוכל לעזור לך. מה תרצה לעשות?"

"אני רוצה לכתוב כל היום בחופש מלא, ללא תחושה של זמן או מחויבות. לכתוב על ניו יורק של מילר בתחילת המאה ה-20', או על הסבים שלי הציירים, שעלו מפולין לתל אביב באותו זמן וציירו על קירות של בתים. אכתוב מחדש את ההיסטוריה."

"ולמה שלא תעשה זאת, במקום לדבר על כך?"

"לא יודע. אני מרגיש שאני לא יכול. שאין לי את הניסיון." האור נכנס מהחלון ונח על שידת הספרים. "שעוד לא הגעתי".

"הגעת, אמיר. אני אומר לך, שהגעת."

אני יושב מול ד"ר ואן שטיינר נפעם. הבדידות, הרצון לכתיבה, ההיסטוריה של תל אביב וניו יורק, כל עולמי הפנימי נחשף היום בבת אחת בפגישה. ואני מרגיש זכאי. מרגיש שזוכיתי מאשמה. מעולם לא פגעתי באף אחד ובטח שלא רצחתי. מאין הגיעה האשמה הקשה כל השנים? אני מוצף. אני חופשי. כנראה שבאמת הגעתי.

"ייקח לי קצת זמן לעכל את כול זה, ד"ר. אולי אכתוב על כך."

"בהחלט." ואן שטיינר מניח את מכשיר הביופידבק על המדף. "יש לך את כל הזמן שבעולם, אמיר. אם תרצה, אתה יכול לשתף אותי בכתיבה. אתה יודע, פגשתי את אליס מונרו בכנס על פרוזה וקולנוע בהוליווד. כוסות השמפניה נצצו בתאורת האולם ושוחחנו ארוכות אל תוך הלילה. פגשתי את המשורר אלן גינסבורג במועדון קריאה פרטי בסן פרנסיסקו והקראתי לו שירים של יונה וולך. אפילו הכרתי אישית את דליה רביקוביץ. אולי אתן לך כמה רעיונות נהדרים לכתיבה. נוכל לדבר על הכול."

"בשבילי הנרי מילר הוא האלוהים."

"אני יודע. לא פגשתי אותו אישית."

"אם הייתי חי בתל אביב של אז, בזמן של הסבים שלי, אולי הייתי מפליג לניו יורק כדי לפגוש אותו. הוא פעל בדיוק באותן שנים."

"אולי תכתוב על ההפלגה שלך לניו יורק כדי לפגוש את מילר? אולי זאת הפלגה לילית? אני משוכנע שהסיפור יצא מרתק."

שוב התקף לב בתחת. איך הוא תמיד משיג אותי בכמה צעדים? אשב ואכתוב את סיפור ההפלגה לניו יורק בזמנים שהעולם היה קטן וחשוך וגן עדן של השראה. כן!

"טוב נראה לי שנגמר לנו הזמן להיום, ד"ר."

"נראה לי שאתה צודק."

אני אצל אסנת חומוס פול בשינקין, בצהריים התל אביביים, בצ'יל מהפגישה עם הד"ר. אחרי כל פגישה עם ואן שטיינר אני יושב אצל אסנת למנה בפיתה ותמיד בטלוויזיה משודר פרק בשחור לבן של תכנית הבלש \ עורך דין הלוס אנג'לסי מהפיפטיז, פרי מייסון. בשבילי, זה פתח ויזואלי לעולם הישן של אמריקה של המאה ה-20'. אמריקה ההיסטורית, האדירה, היכן שעיירות קטנות ומגדלים בעיירות החוף צמחו אורגנית מתוך האדמה המתגלגלת. מניו יורק של הנרי מילר ללוס אנג'לס של פרי מייסון. סרטים מלאים, דחוסים ברגעים ודימויים, מעולם שכבר איננו. בשעת הצהריים האינסופית של הנפש, השמש העתיקה מכילה את כל העולמות. אני בממד חסר זמן של העולם, צועד משינקין של קום המדינה במורד החולות השוממים של רחוב אלנבי עד לחוף ירושלים. אין טיילת, אין כבישים. הכול נראה כמו ברישום של נחום גוטמן. הרוח שורקת והים זורח. אני מפליג מחוף ירושלים וחוצה את הים התיכון. עובר דרך מיצרי ג'יברלטר וצולח בנשימה עצורה את האוקיינוס האטלנטי עד לחופים של ניו יורק. ניו יורק של הנרי מילר. הגעתי לביצה. יש גם חריף בַּפיתה. בטלוויזיה מעל ראשי פרי מייסון בולש אחרי החשודים. זו גם סדרת בית משפט אמריקאית וגם סרט פילם נואר קלאסי אמיתי. דקלים קליפורנים, נערות פושעים, זנבות קאדילקים במורד השדרה... דוגמאות בדים של פנתרים וברדלסים בדירות גג מפוארות... כוסות של ג'ק דניאלס און דה רוקס. פרי מייסון מייצג נאשם ברצח ומצליח להוכיח שהבלונדינית שחורת העיניים הפלילה את הקורבן החף מפשע. הוא מוכיח זאת בבית המשפט. דקלים בחלונות הגבוהים. השופט דופק בפטיש והנאשם מזוכה. איזו הקלה. אני מסיים את הפיתה ולוגם מבקבוק הבירה השחורה. צוהריים בשינקין. ליבי חופשי. העולם אינסופי. אני מאושר. אני מרגיש בצורך לשבת ולכתוב הכול. הים הפתוח מחוף ירושלים ועד ניו יורק, השמש הנוסטלגית, אמריקה של פעם, מילר, מייסון, הוליווד... ד"ר ואן שטיינר. כתוביות של סיום וכפות דקלים מכסות את המסך.