סמי בורקס

יש בעיה עם הבורקס אמרתי לסמי והוא הסתכל עלי כאילו השתגעתי.

עשיתי את המסע שלי עד לטבריה ביום גשום במיוחד כדי לאכול מהבורקס הזה וכן, עכשיו אני מעיזה להתלונן. ושלא תבינו לא נכון, הנסיעה לטבריה לא הייתה פשוטה. היו המון בעיות בדרך כמו הרב קו שלא הטענתי מראש והייתי צריכה להמתין לאוטובוס הבא וכשהאוטובוס הבא הגיע, היה פנצ'ר בגלגל מה שגרם לנסיעה להתעכב בעוד כ-42 דק. אבל כמו שאומרים אצל מי שמחפש משהו להיאחז בו, כל עכבה לטובה.

עלאק לטובה. הנעליים שלי התרטבו מהמתנה והרגשתי את המים עד לעצמותיי. אבל זה לא ייאש אותי. אני אגיע היום לטבריה ו- 'ראס בין עינו' אוכל מהבורקס המזדיין הזה.

אחרי 42 דק של המתנה, האוטובוס התחיל לזוז. התיישבתי בכיסא שקרוב לנהג והצלחתי לשמוע את הכתב ברדיו מספר על תאונה חזיתות שקרתה בכביש 6. הלוואי וידעתי מראש שהבורקס הזה יגרום לי לתאונה חזיתית שהתוצאה שלה תהיה 450 ₪ בכל שבוע לפסיכולוג כדי לטפל בהשלכות של חתיכת בצק פילו שנתקעה לי בגרון.

אבל למה להקדים את המאוחר? בואו נמשיך בסיפור.

לידי התיישב בחור עצלן שהיה בדרכו בדיוק כמוני לאכול מהבורקס אצל סמי. ראבק. האוטובוס היה ריק לגמרי ודווקא לידי הוא בחר להתיישב? כל הדרך הוא התפאר ביכולות הבינוניות שלו בזמן שאני שתקתי וניסיתי ליהנות מהנסיעה. יש המון דברים שאפשר ללמוד מהנסיעה לצפון. בעצם מכל נסיעה שאתם יוצאים אליה. כשהנהג נכנס לכביש שש, בדיוק מהיציאה בזיכרון, קלטתי את התאונה שהכתב דיבר עלייה. עוד מישהו שנתקע לו בצק פילו בגרון וחיים שלמים הולכים להשתנות.

הנסיעה ליד התאונה נעשתה באופן איטי. התמקדתי בפרטים הקטנים אבל מה שמשך את תשומת ליבי הייתה התאורה האדומה והבוהקת של האמבולנס שצעקה: "זהירות! דגל אדום לפניך!" ותהייתי לעצמי האם בכל פעם שעובר אמבולנס ברחוב זה סימן מהיקום למשהו שעתידי לבוא.

מחשבה מטומטמת השבתי לעצמי חזרה.

אני די בטוחה שהאיש העצלן שלידי ממשיך לדבר. לא יודעת אם איתי כי עושה רושם שהוא לא חיכה לתשובה. בהפגנתיות שמתי אוזניות והאיש העצלן המשיך בשלו. איך אנשים כאלו מסתדר להם הכל בחיים. בקלות. הוא ידע לתזמן את ההגעה שלו בדיוק כשסיימו להחליף את הגלגל באוטובוס ואני בינתיים מהקור הזמנתי תור לרופא לקראת הדלקת ריאות שאולי תבוא. שיהיה. הדרך בכלל לא ענינה את האיש העצלן ובעוד כ- 30 דק, בדיוק כמוני, הוא יתקע בורקס אצל סמי.

בכניסה לטבריה הכינרת נצנצה לכיווננו, בעוד כמה רגעים אגלה שמדובר בכלוב זהב אבל למה לרתום את העגלה לפני הסוסים? בואו נמשיך בסיפור

הורדתי את האוזניות והאיש העצלן המשיך לדבר. אני בינתיים חייכתי אל הכינרת והיא חייכה אליי חזרה.

הנהג הוריד אותנו ברחוב המרכזי ומולי נגלה המותג המדובר – סמי בורקס-

זה שבשבילו הייתי מוכנה לעבור את ה-4 שעות הכי מאתגרות שהיו לי בחיים. אבל בטוח זה שווה. ככה אומרים.

האיש העצלן נכנס לפני לסמי בורק והזמין לו בורקס. "תביא מה שיש" הוא אמר לסמי, וסמי הביא את מה שיש.

אני הסתכלתי בתפריט וביקשתי בורקס תפוח אדמה. סמי הסתכל עליי בעין חשדנית כאילו חיכה שאני אגיד לו איזה קוד מסוים שיאשר שאני מתאימה לסביבה.

התיישבתי בשולחן הפינתי. הבחור העצלן כבר ביקש סיבוב שני. הרמתי את הבורקס בשתי ידיי ונתתי בו ביס ענקי, כדי להוכיח לסמי שאני פה מהסביבה ופה בשביל להישאר. אחרי 2 לעיסות, הבצק פילו נתק לי בגרון והתחלתי להשתעל. כולם הסתכלו עלי ושתקו. אף אחד לא ניסה לעזור. מרוב המחנק העיניים שלי החלו לדמוע וסימנתי לסובבים לעזרה. כולם הסתכלו עליי בעיניי עגל. קלטתי את הבחור העצלן כבר עובר לו למסעדה הבאה בעיר בעוד שאני תקועה עם חתיכת פילו בגרון.

כשהתעשתי על עצמי, קמתי להביא לי בקבוק מים וכשזה נרגע ניגשתי אל סמי ואמרתי לו שיש בעיה עם הבורקס.

הוא הסתכל עליי ואמר לי שהשתגעתי ושאני מוזמנת ללכת, גם ככה עוד מעט יגיע איזה פראייר אחר.

יצאתי מסמי בורקס, מסתכלת אל הרחוב המרכזי בחוסר תיאבון.