מתוך: רותי ולאס וגאס

... אבל אז קרה דבר שלא ציפיתי לו ולא דמיינתי שיכול לקרות.

בלילה האחרון לפני הנסיעה הגדולה לצפון החוף המערבי, קיבלתי בארבע לפנות בוקר טלפון מהארץ, מאחי עידו, שסיפר לי שבת דודה שלנו רותי נפטרה. אובדן גדול. היא אובחנה כחולה בסרטן ריאות אכזרי שנה לפני כן, אך מותה הגיע לכולנו בפתאומיות. היא עברה טיפולים ביולוגים חדשניים ומצילי חיים, שבדרך נס היו אמורים להאריך את חייה בצורה משמעותית, ולכן לא חשבתי עליה במהלך הטיול. הייתי משוכנע שנותרו לה עוד כמה שנים טובות לחיות. אולי הייתי בהכחשה מוחלטת לגבי המצב שלה? אולי קרה משהו במהלך הטיפולים? בכל אופן, הידיעה הנוראית על מותה תפסה אותי ממש, אבל ממש, לא מוכן, וזיעזעה את נפשי.

לא הצלחתי לחזור לישון. התקשרתי לבני הדודים שלי, ישי ודודו, והתקשרתי לדודה שלי צילי. היא אמרה לי לא לחזור אלא להמשיך בטיול וליהנות מכל רגע. היה לי קשה לחשוב על הנאה, כשחלק כל כך מהותי ממני נגדע לפתע ואני מרגיש בכאב נוראי, הלם וחסר. 

***

רותי הייתה כמו אחות גדולה בשבילי. היא היתה מבוגרת ממני בשנתיים, ציירת ואמנית, ממש כמוני. מאז שהיינו קטנים היתה דוגמא עבורי למופת וליצירתיות: היא רקמה ותפרה, גזרה והדביקה, ציירה נסיכות בלונדיניות וטבע קסום, עיצבה את חדר הילדים כל פעם מחדש ופיסלה בחינניות רבה בחימר ובפימו. בשנים ההן נהגתי לצייר בצבעי גואש כהים, בכתמים גדולים ובמריחות נדיבות, והשתוקקתי בכל מאודי להגיע לדרגת המיומנות והחסד שראיתי ביצירה העדינה של רותי. ידעתי שלעומתה אין לי סיכוי. היא גם היתה יפה מאד. היה לה שיער שחור חלק, עור בהיר ועיניים ירוקות, שנראו לי תמיד כחולות. בתור ילד ממש הערצתי אותה ואת יופיה. חשתי בחוויה גדולה של אהבה, פמיניזם והגשמה עצמית בכל פעם שנפגשנו.  

   גם כשהתבגרנו וכל אחד פנה לחייו הפרטיים, נשארנו קרובים. רותי תמיד יעצה לי לגבי החברות ובנות הזוג שהיו לי. התייעצתי איתה על כל דבר, וכמו אחות גדולה ונאמנה, תמיד עזרה עם מה לומר ומה לעשות במצבים עדינים או מורכבים. אחרי הצבא, כשלא ידעתי במה לעבוד, כי לא אהבתי לעשות שום דבר חוץ מלצייר, לכתוב טקסטים מטורפים ולעשן סמים במסיבות, הציעה לי להיות דוגמן. מאוחר יותר בחיי, היתה גם הראשונה שסיפרתי לה שיש לי בן זוג והיא שמחה מאד בשבילי.

***

    ישבתי לצד החלון בקומה ה-16 של מגדל בית המלון ובכיתי כמו ילד. ראיתי את האורות של לאס וגאס פרושים מתחתי, מהבהבים וצבעוניים, כמו בסרטים שראיתי, וזה לא עודד אותי כלל. דימיינתי את האנשים בחדרי ההימורים במלונות של העיר, טורפים קלפים עם כובעי קאובוי ושמלות ערב מסביב לשולחנות ירוקים, מניחים ג'יטונים, מסובבים רולטות וזורקים קוביות, מושכים בידיות של מכונות מהבהבות שקופצות בצבעים עזים ומרעישות אל תוך הלילה האמריקאי ולא הבנתי בכלל, מה המשמעות בכל הטירוף הזה? איפה אני בכל המנגנון הלונה פארקי הזה? איך אני קשור? מה אני בכלל עושה כאן, בעיר הזאת? לא היתה לי תשובה. בלב כבד חזרתי לישון, מכוון שלמחרת בבוקר הייתי אמור לנהוג בדרך מדברית ארוכה, ואחר כך במעלה הכבישים של קליפורניה, במשך 10 שעות לפחות. לא חלמתי על כלום. 

***

מתוך הספר: "סקס בינלאומי וסיפורים אחרים" מאת איתי שקד. לקריאה ורכישה באתר ובאפליקציה של הוצאת "עברית."