פריקה בחרוזים לפרקים

אני חי בעבר.

ואומרים שזה לא דבר טוב.

אני חי בעבר, שלא מרגיש כה קרוב.

אני רואה את הסרטים הישנים, וצולל לעשורים רחוקים. 

אני תוהה עד כמה נורא הדבר?

או שמא אינני יודע כיצד להתקדם ולנוע לקראת העתיד?

אולי זה בגלל שההווה די מטריד.

כלומר, אם עכשיו העולם רקוב אז מה יזמן העתיד.

לכן אני חי בעבר, ואם להיות כנה זה מחמם את הלב.

ואין זה אומר שהעבר מלא טוב, הרי הרוע קיים עוד מימי קיין-

והטוב? לשם הדיון אותו כרגע פשוט נעזוב.

אני מהרהר בעתיד אך חי בעבר, בתקופה בה המבטים היו לעיניים, ואם המבט ירד מטה לא היה זה המסך שפגש באישון, סביר יותר להניח שזה היה גזר עיתון.

אני נשאר בראשי בתקופה בה הבחירות בחיינו היו די קלות, וזאת מאחר והאפשרויות היו מוגבלות.

בניגוד להיום בו השפע שולט, הבחירות מרובות,

הבלבול אוחז בהגה והכביש פוגעני כמו עוד אפליקצית הכרויות.

אני חי בתקופה בה האהבה נכחה גם בסטוץ ריקני. סטוץ שהתחיל משיחה ולא מצ'אט באתר, סטוץ ריקני עם מישהי שהכרת בסופר, ולא עוד אחד שהכרת ואז שלחת הביתה באובר.

תקופה בה נפלת, נפצעת, דיממת בבית

של חבר מהכיתה בשם אורי.

להבדיל מהיום בו נפצעים ובין רגע הכל כבר בסטורי.

ואם כבר סיפורים אז לאן הם נעלמו? כאלה עם טונים והבעות פנים ולא אטומים באימוג'ים ואינספור סימנים.

עכשיו כדאי שאעצור בכדי לא להרגיש כה זקן.

שחולם על אתמול ואת המחר - ממאן.