מאתיים ארבעים וחמש מילים

אני אוהב שהחיים שלי מסודרים. נישות. מדורים. הקטע הזה טופל ולא צריך לדאוג. זה עובד ולא צריך לתקן.

לדאוג. אני דואג, משמע אני קיים. כמה טכניקות ניסיתי כדי להפסיק עם זה. כדי להירגע קצת.

גם הלכתוב הזה זו טכניקה. יש פה מטרה רחוקת טווח כמובן. אני רוצה להרוויח עוד כסף.

אני לא יודע איך עושים את זה חוץ מללכת לעבודה כל יום. אולי מתישהו מישהו יראה משהו שכתבתי ואז החיים שלי ישתנו. בטח.

טכניקות. מדיטציה? עשיתי. אלכוהול? שתיתי. וודקה. הרבה וודקה. בקבוק בשבוע.

סמים? עשיתי. תרופות פסיכיאטריות? זה לא. גם לא אעשה.

כולם אומרים לי שזה עדיף. שזה כדאי. קח ציפרלקס וחייך ישתנו. שליש מדינה כבר על זה. עוד שליש עושים שכטה. השליש השלישי זה כל אלה שמאבדים את זה בכביש או בתור או על בני הזוג.

מדינה חולת נפש.

למה לא תרופות פסיכיאטריות? קל, פשוט ובמרשם. בחיים לא.

איפשהו, עמוק מאחורי שכבות של חרדה, פחד, תסכול, טראומה ותסביכים, יש מקום מזוכך שהוא אני. מקום שבו אני בסדר גמור. יציב, נינוח, שקט וחכם. אין לחצים. אין דאגות. הכל טוב.

המקום הזה מתגלה אלי שוב בעיקר כשאני מעשן משהו טוב באמת, או כשאני בחו"ל עם האישה שאני אוהב ואם ילדיי, או לרגעים קצרים גם כשאני עושה אייקידו. 

זה האני האמיתי. האני שאני לא מוכן לסכן. האני שאני רוצה להיות.

אם אקח משהו שמשנה את המוח, אפילו זמנית, האני הזה עשוי להיעלם לבלי שוב. אני לא לוקח את הסיכון הזה. ולא את הסיכון שתלך לי הזקפה. זה הדבר היחיד שעובד אצלי כמו שצריך.

נכתב על-ידי
ניר
עירוני מלידה שהיגר לגליל לפני שנים רבות בחיפוש אחרי מזג אויר. מתמחה בחירטוט, אייקידו, הפעלת מדיחים ואבא כפרי מדופלם.
הדף נקרא 97 פעמים
אהבתי חיבבתי
2 תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי