דיוקן של איש מת

וקודש הקודשים היה זה: קפה הפוך הנתון בכוס אדומה ועליה הכיתוב "קודם כל קפה". כן, היה זה קודם כל הקפה שליווה את המסע למצפה רמון. וחוקים כמו בכל דת חדשה לא היו המלצה, אלא התחייבות, לא שמרת עליהם מכורח אהבה לאל, אלא מכוח ההרגל. וההרגל – בעלות של חמישה עשר שקלים כל בוקר בתחנות רכבת הומות אדם.

מולי ישב גידם בשתי ידיו. ידי הייתה עטופה סביב כוס הקפה. הוא היה צעיר, כבן עשרים וחמש, וערסל את הגדמים שלו בחיקו כאילו התכוון לשלב את ידיו. הרגשתי ששתיית הקפה היא כמו התגרות כנגד המצב שלו. מצב נתון, המציאות. לא טעיתי לחשוב שפזל לעבר כוס הקפה.

נוצר ביננו קשר עין והוא החווה לעבר כוס הקפה. שני זרים היינו, אבל הרגשתי את מצוקתו. ללא מילים הוריד את המסיכה שלו ואני קירבתי לפיו את כוס הקפה. כשהידק את שפתיו ידעתי שמדובר במספיק קפה. עיניו החומות נצצו מבעד למסיכה שהחזיר לפניו. קרצתי לו. אנשים כמוהו ממתיקים סוד. וחיכיתי שהוא יתחיל לדבר בטרם ארד מהרכבת ולא אראה אותו לעולם.

אך מבטו היה קבוע ברצפה. מבטו של אדם שנגבה ממנו מחיר כבד מדי. והיה צעיר, ניכר היה שלפני התאונה שלו התאמן ושמר על אורח חיים בריא, אפשר שבכלל לא שתה קפה. בתנועה חדה הרים אליי את מבטו ואמר – "את צריכה לצלם אותי על דיונה, כאילו נשטפתי מהחוף."

את ידי השנייה הידקתי על המצלמה. "אני לא מצלמת אנשים בחינם."

"אני מבטיח לך שהזמן שלך יהיה שווה את זה." שתקתי והבטתי עוד במצלמה. לפניי נפרס לוח זמנים צפוף, שכלל רביצה על חוף הים וקריאה מרובה של ספרים. מבט חטוף בגדמים שלו גרם לי לתהות אם אני בכלל רוצה להצטרף אליו, או לגבות ממנו כסף. הוא שפשף את הגדמים שלו בקוצר רוח וידעתי שהוא ממתין לתשובה. תופפתי באצבעותיו על כוס הקפה כמנסה להוציא ממנו תשובה. "אתה לא באמת רוצה שאני אצלם אותך," אמרתי. לא היו לי כוונות טהורות. התבוננתי בו ותהיתי אם להיענות להצעה. אבל צילמתי את הסובייקטים שלי ממקום של תשוקה לדבר, לא מתוך מתן הזדמנות, לא מתוך חמלה. שיגעון שפקד אותי כשהחזקתי את המצלמה ואמרתי להם – תתכופפו. עכשיו תקפצו. תחייך, לא! החיוך שלך רחב מדי הוא לא נראה טבעי, תפסיק לחייך. תיפול. תלטף את האדמה, תהיה חייתי. אל תסתכלי עליי. את מסתכלת.

אהבתי לביים אותם, אהבתי לראות אותם משתנים. לקבע את הרגש שלהם במסגרת.

גם מבעד למסיכה יכולתי לראות שהוא מחייך. "לא עבדת השנה, נכון? בגלל זה את מפחדת? לאן את נוסעת?"

"למצפה רמון. היא כוכב אחר, ולא צילמתי שם אף פעם." רציתי ללכת לשם כדי לצלם אנשי מדבר תימהוניים שהולכים לתיאטרון, רוקדים את עצמם לדעת בין אבני החלל הגדולות. נסעתי לצלם אנשים שבורחים מהצרות שלהם אל תוך האמנות. כמוני, כמוני בדיוק. רציתי להתבונן בעצמי מבחוץ.

כשהשתתקתי מבטו היה נעוץ ברצפה. הרכבת קרקשה וחלפה על פני שדות ריקים. הנוף הירוק שנשקף מקודם נעלם. "לאן אתה נוסע?"

"אני נוסע להתאבד." לא נשאר הרבה זמן. הכרוז הכריז כי התחנה הבאה היא "אשדוד עד-הלום". האמירה שלו המשיכה להדהד. לא העזתי להתבונן בו, לא העזתי להסתכל עליו. כל הרעשים היו רחוקים. הסתכלתי מסביבי על האנשים והם נראו זרים. המסיכה עזרה להסתיר את הזעזוע שהרגשתי: אבן כבדה השוקעת במורד החזה ומתערבלת בקיבה, מזיזה בי משהו שהיה רדום בי שנים.

תמונה המנתקת אותי מהשדות:

ילדה עם שתי צמות שעומדת בקרן רחוב בחורף. יש לה מכנסיים וורודים, היא בת שבע. נוסעת לראשונה באוטובוס, והנהג מוריד אותה במרחק שלושה רחובות מהבית שלה. היא הולכת, לא יודעת לאן, והרחובות נראים לה קרים. גדולים. גשם מטפטף, והוא לא רציני, אבל השמיים אפורים והיא יודעת שעוד מעט ירד מבול. זרים מתהלכים לצידה, גבוהים, אפורים, מציעים לה יד. והיא נמלטת. אולי ההליכה הזאת, האינסופית, עד שהחשיכה ירדה, הביאה לי את בשורת הבדידות. הילדה שהייתי והגידם: נוסע ולא יודע לאן, רק אמת אחת מובילה אותו, רק אמת אחת מחברת ביננו.

"למה אתה רוצה למות?" כשהחזרתי אליו את מבטי עיניו היו שלוות. לא הייתה ניכרת בהן החרדה הזאת, העצבות הזאת המאפיינת עיניים של אדם ששוקל את הבחירה האיומה של שלילת החיים.

"אני מאושר, ומאושר יותר מזה לא אהיה. ולא שאלת אותי אפילו למה אני רוצה להצטלם, אני חושב שאת מבינה. ברגעים כאלה, אני מבין שאני רק הולך לעבור. וכבר אין לי מה לאבד. אין לי כלום. ברחתי מהמקום ההוא, הייתי בו חמישים יום, את יודעת מה הם עושים לאנשים?"

"מי?"

"הם קושרים אותם למיטות ונותנים תרופות. כן, הייתי עצוב, ידעתי זעם, הייתה בי אלימות. אבל אני לא משוגע. אני לא רוצה לעשות רע לאף אחד. ואני חופשי עכשיו, אני יכול לבחור מה אני רוצה מהחיים שלי. כשהלכתי לים ראיתי את זה בבירור: אני רוצה להיות חופשי."

"זאת לא הדרך. אין פה שום מאבק, שום התמודדות." הכרוז קרא – "התחנה הנוכחית: אשדוד עד-הלום." עיניו היו מתריסות. קמתי ועשיתי לו מחווה בידי, שיעצור. המצלמה קרה, חוששת יחד איתי, לנוכח האיש הזה שהתפרץ לחיי בלי רשות. הזיז משהו בתמונת הנפש הרגועה של הרכבת.

הוא ירד מהרכבת. עמדתי מול הכפתור הירוק המבהב והתלבטתי אם ללכת אחריו. מה לי ולו?

ראיתי איך התיק שלו מונח על הגב. תהית מה מונח בתיק הגב הזה. האם זאת הייתה הבחירה הנכונה? ואולי הוא שיקר? ידעתי שזאת תהיה תמונה, אחרת. ידעתי שהוא מתאר בנפשו את עצמו, שוכב על החוף, כמת, ואולי באמת היה מת, והתמונה הזאת הייתה עוצמתית אפילו יותר. אולי היה הורג את עצמו באותו רגע. רציתי למנוע את זה. רציתי שאחרי שאצלם אותו הוא יתפוס אותי בשני גדמיו, ירד על ברכיו, ויתחנן – אני רוצה לחיות!

כשהרכבת עזבה את התחנה כבר היינו בתחנת האוטובוס. לא דיברנו. לא ידעתי מה להגיד לו. התבוננתי באנשים ההולכים, באישה עם כובע רחב שוליים ונער שמתבונן בטלפון שלו ומדבר בקול רם. אף אחד לא הסתכל עלינו. עדיין היינו במסיכות שלנו, מחכים לאוטובוס. וכוס הקפה: נזכרתי במבט שלו כשהוא לגם ממנה. עדיין הייתה נתונה בידי, אך התקררה. ולשתיית הקפה היו שלושה שלבים, והיה זה השלב האחרון.

השלב הראשון היה להריח את הקפה בעודו חם, לוהט, מצית את הלשון. השלב השני היה ללגום אותו לאט, להתענג על הטמפרטורה הבינונית, ולצפות בתמונות המתחלפות של האנשים. של הנוף. לצותת לשיחות ולנסות לביים רגעים בתודעה. השלב השלישי היה זה: להיות בדרך ליעד הבא כשהקפה כבר התקרר, ואין זכר לארומה שלו. רק הטעם הזה, הקר, השקול, שמבשר על סיומן של עשרים דקות.

זרקתי את הכוס לפח כשהאוטובוס הגיע.

*

הוא זרק את התיק שלו על דיונה. הרוח פרעה את שיערו, ובלי המסיכה היה דומה למצביא רומי המתבונן בציים שלו מעבר לים. לו היה זה זמן אחר, לו היינו אנשים אחרים, אולי באמת היה לו תפקיד כזה בהיסטוריה. התהלכתי בין הדיונות. החלטתי להישכב בזווית המתמקדת בפנים שלו, בעיניים המעורפלות שלו. כשבחרתי את המקום התקדמתי אליו, ואמרתי לו מה אני רוצה מהתמונה הזאת. שאלתי אותו מה הוא מעדיף. היה לו חזון אחר לחלוטין: "אני רוצה שתצלמי אותי כמו מת. גופה עם עיניים פקוחות, ואין מי שיעצום אותן. אני רוצה שיראו את הגדמים שלי, אני רוצה שיראו את הצלקות מהניתוח. ואני רוצה באמת להישטף לחוף. לנסות, לפחות, לשחות ולבלוע מים. ואז להתמוטט. לא משנה באמת מה יקרה, ככה אני רוצה שהם ירגישו."

"אתה לא מתאבד עכשיו."

הוא השתהה, עיניו סטו הצידה, אל הים. "לא יהיה מי שישלם לך."

"אתה לא מתאבד, נקודה. אני רוצה שנקבע מחיר חדש."

"והוא?"

"מחיר החיים שלך."

"זה מחיר כבד מדי."

"אז אני לא מוכנה לצלם אותך. סליחה. תבחר מה יותר חשוב לך." הכנסתי את המצלמה שלי לתיק, והתחלתי לקפל את הדברים שלי. התבוננתי בו דקה קלה וראיתי שעיניו עדיין סוטות הצידה, מעורפלות. הוא היה אדם כזה, שצריך לאתגר. דמיינתי אותו במחלקה הפסיכיאטרית. קשור למיטה. מטלטל את הגדמים שלו, בולע כדור. יושב במסדרון והוגה את הרעיון הזה – להצטלם כאיש מת שנשטף אל החוף. כשהתחלתי ללכת, צעק לי – "צלמת!"

עצרתי והתבוננתי בו. "עשית את הבחירה הנכונה?"

הוא צעק: "את לא תקבעי מי ימות ומי יחיה! את לא יכולה להחליט דבר כזה בשביל מישהו אחר!" והיה זעם בקול שלו, היה זעם מצטבר, מתפרץ. כמעט נבהלתי. אך ידעתי שהוא עושה את הבחירה הזאת, ואני לא צריכה לחשוש מפניו. רק להציב בפניו את הגבולות שלי. "אני לא אחיה עם עצמי, אם אצלם אותך ואדע שאתה לא בין החיים."

"את לא תדעי. זה לא יטריד אותך."

"זה יטריד אותי תמיד."

"יש דברים גדולים ממך!" ירדתי מהדיונה והלכתי אליו. הוא התבונן בי מלמעלה, גבוה, הלסת שלו קפוצה, ואמר: "את לא יכולה להחליט בשבילי. אבל את יכולה לעשות לי טובה. תחשבי שזאת הבקשה האחרונה שלי, משאלת המוות שלי. זאת זכות."

הרמתי את המצלמה שלי והראיתי לו אותה. "תפקידה של האמנות לעמוד לצד הרעבים, אבל אני לא אמלא משאלת מוות. אני אקרא למשטרה." התלבטתי אם ללכת מייד. לברוח. לקחת את הדברים שלי ולהשאיר אותו שם, לצלצל למשטרה מאחורי הדיונה. אבל המילים שלו הדהדו בראשי, ועיניו, התערפלו ונעשו עצובות. נשארתי לעמוד מולו, מוכת תדהמה.

*

הרהורי חרטה אכלו אותי במצפה רמון, שנים אחר כך. ישבתי על קצה הצוק וצפיתי בשמיים מאדימים, ראיתי את השמש הגדולה נעלמת וחושפת שדות חרוכים. הכל היה מואר באור הדמדומים הזה.

כשחזרתי לאכסניה עצר אותי גבר מזוקן, כבן שלושים, ידיו נתונות בכיסים. "אני לא מאמין שאת פה!"

חייכתי אליו ונעצרתי, כוס קפה בידי, מתקררת. 

הוא הוציא את הטלפון שלו וכתב בו הודעה. "אני קורא לחברים שלי, הם מתים עלייך. אנחנו מחפשים דמויות כמו שאת מצלמת. בדיוק עושים את שביל ישראל, עצרנו פה לנוח אבל אנחנו מחר חוזרים למקטעים הדרומיים. יש לי חבר, בן, הוא הכיר לנו אותך, הראה לנו את הכתבה על נפגעי פוסט טראומה, שצילמת את הבחור הנכה? את זוכרת?"

בהיתי בכוס הקפה, מחשבותיי נדדו לאותה נסיעה, לקפה שהשקיתי אותו בו. "כן," עניתי, "אני זוכרת. לא חשבתי שמישהו יראה את התמונה הזאת כשצילמתי אותה."

"בואו, בואו." החברים של הבחור המזוקן הגיעו ונעמדו סביבי, צוחקים, מבקשים תמונה.

בן יצא מבין החבורה ולקח אותי הצידה. ידיו היו נתונות בכיסיו, ופניו מכווצות בשאלה. "מכל התצלומים שלך, דווקא לפני שנתיים פרצת עם התמונה של אור גורדון. למה?" שתיתי עוד מהקפה. "אני מבין שזאת תמונה חזקה. אני מבין שהיא הייתה חזקה הרבה יותר בגלל שהוא התאבד. אני טועה?"

לא עניתי לו.

"ידעת?"

עיניו ריצדו ימינה ושמאלה. חיפשו תשובה במבט שלי. ואני רק שתיתי מהקפה, טעמתי את טעמו המר של אותו יום סגרירי, החוף הזה של אשדוד. תמונה שלו בתחתונים שוכב על החוף, זוחל, צועק, נשטף על ידי הגלים, מנסה לשחזר בנוף את הרגשות שלו. צועק לי, תצלמי עוד, תצלמי עוד אחת, זה לא מספיק טוב! זה חייב להיות מושלם! בוכה. מתייפח. זה חייב להיות מושלם, אין אפשרות אחרת. "אם ידעתי?" ניסיתי לחשוב. אחרי שצילמתי אותו הוא אמר לי ללכת, כמעט גירש אותי בצעקות. אבל נשארתי איתו, עד רדת החשיכה, ניסיתי למשוך אותו לתחנת הרכבת. איימתי למחוק את התמונות.

על רקע הגלים המתנפצים הוא סיפר לי שהוא לא מעוניין בעזרה. והוא לא רוצה שירחמו עליו. ואין לו שום כוונה לחיות את חייו. רק דבר אחד ביקש ממני: להתקשר לחדשות ולמסור את התמונה שלו ואת המכתב. לא עניין אותו שום דבר אחר. "אני עושה את זה כי אני מאושר באמת," אמר לי.

הקפה היה קר בידיי. לא רציתי לשתות אותו יותר, מסרתי את הכוס לבן והתרחקתי מהחבורה, בחזרה אל המצפה. "זה בכלל לא קשור אליי. והוא, כבר מת."

בן רץ אחריי החוצה, והלך איתי למצפה. הירח עלה, והיה בוהק, מאיר את שמי הלילה ואת עמק המכתש באור ניאון לבן. "לא רציתי להטריד אותך. אני שואל את כל זה, כי הכרתי אותו בצבא. הוא היה אדם רגיש מאוד, הייתי איתו במחלקה השיקומית. תמיד הלכנו לשירותים ביחד והוא תמיד דיבר על זה שהוא רוצה למות בים, ולא חשבתי שבאמת..." קולו נשבר. "זה קשה."

הסדק שהאיש הזה יצר בתוכי נפער, והרגשתי את הכובד המשתק של החיים כולם. כובד חייו של אדם שצילמתי לפני מותו. "סליחה," קראתי, "לא הצלחתי להציל אותו. לא הצלחתי, בן."

הירח,ברוב תפארתו פינה לנו שתיקה. רק כשסיימנו לדבר, שמעתי את יללות התנים הנשמעו מכל קצוות המכתש. תווי פניו של אדם אשר ביקש למות היו צרובות בנו, וגם הלילה לא יכול היה לנחם אותנו. שבריריות החיים, ותהומות הנפש, ייסרו אותי כל חיי כערפילי הלילה במדבר.