עשרים שנה

2014. 
עמדתי במגרש החנייה בצפת ונתתי לשלג לרדת עלי. 
צחקתי. צחקתי ולא הפסקתי. 
הפתיתים ירדו לאיטם. מתנדנדים בעדינות כאילו כוח המשיכה זו הערת אגב כזו. קיוויתי שאולי העולם ישתנה פתאום למשהו יותר טוב כשהוא כולו עטוף לבן. זה לא קרה. 
גם אם העולם שונה אתה נשאר אתה. 
2000. 
עמדתי באמצע תחנת הרכבת בשינג'וקו. הייתי בשוק. הנחתי את שתי המזוודות. הן היו כבדות נורא. 
לא היה לי מושג איפה אני. לא היה לי מושג לאן ללכת. לא היה לי מושג מי אני. 
התשובות לא היו ביפן. חזרתי אחרי שלושה ימים.  
גם אם העולם שונה אתה נשאר אתה. 
1999. 
עמדתי על הגבעה מעל אגם פין בסקוטלנד, ליד מגדל השמירה העתיק. הדשא הבהיק בירוק שיש רק בחוץ לארץ, וכל מבט מסביב נראה כמו גלויה. 
קיוויתי שאולי יש דלת ליקום או זמן אחר בתוך המגדל הזה. משהו עתיק וקסום שייקח אותי להרפתקה ממנה אחזור אמיץ ומחושל וקצת סקוטי. 
בתוך המגדל היה ריח של שתן והרבה פיח. לא הייתה שום תרבות היגיינה לסקוטים העתיקים ההם. 
כלום לא קרה. גם אם העולם שונה אתה נשאר אתה. 
2001. 
ירדתי בדילוגים את צלע הגבעה מאחורי העיזים כדי להספיק להגיע לחווה לפני שהשמש מסיימת משמרת. ארבעת הכלבים הלבנים הענקיים נתנו לי חסימות מהצדדים וכל העדר גלש למטה. 
עמדתי רגע והסתכלתי מסביב על הגבעות המלאות עצי זית וקידה שעירה וסירה קוצנית. 
קיוויתי שאוכל להישאר פה לנצח. לרעות ולחלוב עיזים, לשתות יוגורט טרי ולחיות באוויר הקריר והמלטף עד יום מותי. 
זה לא קרה. חזרתי הביתה אחרי חמישה שבועות. גם אם העולם שונה אתה נשאר אתה. 
2019. 
קמתי הבוקר לפני האור. כשיצאתי החוצה עוד היו כוכבים בשמיים. הבקעה נחה שקטה מתחתי, זרועה אורות פה ושם וכתמים של כהה וכהה יותר. 
לרגע רציתי לא ללכת לעבודה. רציתי לחזור למיטה ולחבק את אשתי, ואז לשבת במרפסת ולשתות קפה מול הנוף ולראות את היום מתחיל. 
רציתי לא להיות האני שאני חייב להיות. 
זה לא קרה. גם אם העולם שונה אתה נשאר אתה, ומה שחסר לא נמצא שם בחוץ. הוא נמצא בפנים. 
לפעמים זה בור שמגיע עד מרכז העולם. לפעמים זו גומה קטנה. 
עד שאדע מי אני זה לא ישתנה. עד שאדע שבעצם לא חסר דבר.