מה עשיתי בערב שמיכל ניב התאבדה



יצאנו לבלות. הלכתי עם אח שלי וכמה חברים לראות הופעה של להקת הקאלט פאנק'נ'שטיין במועדון הברבי ואני זוכר שחשבתי אז - מצד אחד, פרנקנשטיין מהסרטים ההוליוודים האילמים, זה עם המצח המרובע הגבוה והברגים הגדולים בצוואר, עיניים הפוכות, שחור לבן מטושטש ומלנכולי, כבד רצח, ומצד שני ברבי - פוסטמה בלונדינית סתומה, ובכלל דמיינתי את מרילין מונרו בשמלה לבנה מתנפנפת מעל פתח אוורור של הסבוויי, רק עם איפור כבד מרוח ושיכורה נורא, שיער מבולגן, עיניים הפוכות של אשה חרמנית ומופקרת, נצנוצי פלסטיק צבעוני ומלוכלך בסגנון הזמרת פינק, שתמציא את הנישה כמה שנים אחר כך, כי זה בכלל מועדון של הופעות רוק הברבי הזה, המוניוּת ועולב וסטרייטיאדה קשה, וחשבתי - איזה קריעה זה, ככה, לשני הצדדים של האישיות, הגברי והנשי, בתרבות הפופולארית, שני קטבים שלעולם לא ייפגשו ורק מוזיקת דיסקו פאנק מהסבנטיז מגשרת ביניהם ולא נותנת שמץ של נחמה לפציעה. והכול גם היה מלוכלך מאד ואפל. כן. משהו כזה. אפל. אני לא יודע מאיפה הגיע האופל. אולי אלה היו הזמנים, מפנה המילניום וכל זה, התחושה שכל העולם שהיה לפני כן נגמר ומתחיל עתיד חדש, רע ולא ידוע... לא יודע. גם אני הרגשתי ככה כמו כולם וגם לי היה קשה וכבד וקורע, והרגשתי שמה שאני לא עושה אני לא מצליח להעביר את הדף לפרק חדש. האם גם מיכל ניב הרגישה ככה?

אחרי המופע היינו שיכורים ונפרדתי מאח שלי והחברים ונסעתי הביתה. זאת הפעם האחרונה בחיי שאצא לבילוי עם אח שלי. כלומר בילוי שהוא לא ארוחה משפחתית במסעדה. באותה שנה הוא התחתן ונכנס חזק להקמת משפחה וקריירה ובילה יותר עם החברים שלו מאשר איתי וכבר לא יצאנו יותר לבלות ביחד.

בחדשות של חצות או של אחת, הודיעו שמיכל ניב התאבדה. הייתי בהלם מוחלט. חזרתי מתקופה של לימודים בחו"ל, תקופה פרועה מאד שלא ממש למדתי אלא הגשמתי את חלומות הביזוי של הסופרים שכל כך הערצתי כנער שקורא המון ורציתי בכל מאודי להיות כמותם - קרואק, בורוז, הנרי מילר, ג'ורג' אורוול - דפוק וזרוק בלונדון ופריז - רק שלי זה קרה במילאנו - כי ככה רציתי להיות כאיש גדול, והייתי, ונקרעתי עד הסוף וחזרתי לארץ כדי לאסוף את עצמי מחדש.

אני זוכר אותי נוסע לבד ברחובות ליליים שנוצצים לאחר הגשם, וההלם הרגיש כמו בסרט. ברדיו תל אביב ניגנו את "קנגורו" של דיס מורטל קויל ובכיתי. כל השנים ששמעתי אותה ברדיו, מיכל הייתה כמו אחות גדולה. העציב אותי לחשוב שהאלטרנטיב הנוגה שמנגן, שאתו הפאם פטאל הרדיופונית הייתה מזוהה כל כך, הוא בדיוק התרבות שבאותם ימים הרגישה כנכחדת מול עומס של עתיד דיגיטלי צוהל ואפל. חשבתי, האם כל זה עבר גם עליה? לא ידעתי שום דבר על מיכל ניב ועל הדרמה הטרגית של חייה האישיים, וחשבתי, שאולי כאשה בתקשורת היא יותר חשופה לשינויים הרדיקלים שעוברים על החברה והתרבות וזה העכיר את נשמתה, אבל לא באמת יכולתי לדעת. היה לי עצוב נורא. ראיתי אותה כמה פעמים במציאות ולא יכולתי שלא לאהוב אותה. היא ישבה על הבר בבית קפה שעבדתי בו ודיברה עם איש המוזיקה דני סידס על הצמד ג'ון אנד ונגליס, על השיר "איכשהו אמצא את דרכי הביתה." הם דיברו על כך שבשנות השבעים הייתה מוזיקה אלקטרונית לא פחות חשובה מהדיסקו, וכל הזמן צחקו. זה היה יום קיץ ארוך והשמש צרבה את רחוב גורדון הלבן שחצה את בן יהודה ההומה וירד לכיוון הים הזורח. מתוך הבר ראיתי שמעבר למיכל ודני, בחוץ, בצד השני של הרחוב, תיירים הולכים עם חולצות הוואי צבעוניות ורוח נושבת בדקלים הגבוהים. מיכל לגמה מהקפה הקר, חייכה אלי וקרצה.

היא ללא ספק מצאה בית טוב יותר ממה שהחיים כאן, במטריקס של פלנטת הסמסרה של המילניום החדש, יכלו להציע לה.



נכתב על-ידי
איתי שקד
אמן, הרפתקן אמנות, כותב בכיף. גוגל: "סיפורי העיר"
הדף נקרא 136 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי