סיגריות נלסון ויוסי אלפנט



חופש.

אני זוכר את היום הראשון בנעורי, כשהרגשתי לראשונה שאני מחוץ למערכת. שזהו. נפלטתי מהמטריקס של החיים הרגילים ואני בדרך משל עצמי - בודד, גאה ומלא תקווה לעתיד.

אני זוכר את אותו הבוקר. צעדתי עם דידי אל "השער", כך קראו לשער הכניסה של בית החולים "שיבא", שבתל השומר, היכן שגדלנו, דידי ואני, בשיכון הרופאים של הבית חולים, ה"הום - טאון" שלנו, שלעד ננצור בלב. היה יום אפור וקריר, שמש רכה ואור מושלם, שנינו בג'ינסים שחורים צמודים וחולצות מאווררות, חתיך נורא וחתיכה נורא, דידי נפלטה מהמערכת הרבה לפני. בודדים עם עצמנו, מתבגרים סוררים שהפסיקו ללמוד אך גאים ובטוחים בדרכם העצמאית, הרגשנו שהחופש המשותף שלנו כל כך נכון.

השער היה מתחם של מלא תחנות אוטובוסים וכמה בתי קפה - מזנונים עממיים כאלה, "מפגש הספורטאים" בצד אחד ו"אצל אלברט" בצד השני - סניף קטן של בנק לעובדי בית החולים וכמה צריפים ישנים של מחסנים. ליד אלברט ניצב דוכן עיתונים ותיק שהיינו קונים בו חוברות קומיקס, תשחצים ולהיטון כשהיינו ביסודי, וכל האזור קושט בעצי אקליפטוס ענקיים, שתמיד נראו לי כמו העצים מהחורשות שמסביב לכינרת, או אלה שלאורך כבישי הגולן. הייתה שם גם את הכניסה לבסיס הצבאי של תל השומר, כך שעֶרֶב רַב של חיילים וחיילות הסתובבו במדים ירוקים וחיכו לאוטובוסים שיחזירו אותם הביתה.

התיישבנו במפגש הספורטאים היכן שאבא שלי המנתח מוח ואבא של דידי, נהג האמבולנס #1 של שיבא, היו אוכלים ושותים ומחליפים סיפורים שנים לפני כן. קמתי וחציתי את הכיכר הקטנה לאלברט, כדי לקנות סיגריות. באותו שבוע עישנתי סיגריות נלסון ואהבתי את החריפות הזולה שלהן. טעם הנסורת השרופה התחבר לי לישראליות קשה, וזה הרגיש כחגיגה. בנפשי התנגן השיר "סדר יום" של יוסי אלפנט, ששמעתי באותו שבוע כל הזמן, וחשתי כבתחילתו של סרט חיי. לאן אגיע? מה יהיה? ההרפתקה הרגישה כאינסופית. נצח חיי, לפנַי. (עד היום אני מרגיש את המקום הזה כשאני שומע את המוסיקה של יוסי אלפנט.) יכולתי לקחת אוטובוס ולנסוע לתל אביב, לחוף הים, לעשן סיגריות נלסון על הסלע שלי בחוף הילטון ולהרגיש כמו במפרץ אילת. יכולתי לקחת אוטובוס אחר, עם יוסי אלפנט באוזניות, ולנסוע לצפון... לדרום... אבל האמת הייתה, שלא רציתי לנסוע לשום מקום. היה לי טוב בדיוק שם, בדיוק ברגע ההוא. אני זוכר אותי עומד בכיכר הקטנה וההומה ביום האפרורי, וחש ברטט מוחשי של חופש חזק. סוף סוף אני גדול ואדון לעצמי. אני בן 15 וטוב לי.

התיישבתי לצד דידי, שתי כוסות הפוך על השולחן, קילפתי את עטיפת הפלסטיק מחפיסת הסיגריות, פתחתי, הוצאתי לה ולי, הדלקנו ועישנו בכיף.

"טעם הנסורת השרופה מרגיש לי כמו בחוף נואיבה של רפי נלסון, בסיני."

"לגמרי דידי. אולי ניסע לשם לחודש?"

"יש מצב. אצטרך לגרד כמה שקלים מאמא בשביל זה. או שאולי אעבוד כאן במפגש כמה שבועות."

"כן. אני אוכל לצייר בזמן הזה. יש כל כך הרבה רעיונות שאני רוצה להביע, עכשיו שאני יכול."

"לך על זה, אמיר. העולם שלך." דידי לגמה מהקפה ועיניה נצצו.

חשתי כבליבה של חגיגה גדולה. חופש גדול. התרווחנו על כסאות הפלסטיק והתחלנו לחלום. אנשים באו והלכו, כוסות קפה וצלוחיות נקשו על הבר, חיילים וחיילות עברו עם תיקים גדולים ורובים, והרגשנו בסרט. סרט ישראלי.

הייתה התרגשות באוויר. היינו צעירים מאד, יפים מאד, אך בעיקר, מאושרים מאד.




נכתב על-ידי
איתי שקד
אמן, הרפתקן אמנות, כותב בכיף. גוגל: "סיפורי העיר"
הדף נקרא 182 פעמים
אהבתי חיבבתי
תגובה אחת
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי