דמדומים

- - - בייסמנט

"פרידריך," היא העירה אותו עם המרפק, השעה הייתה שתיים לפנות בוקר והיה חושך מוחלט עד כדי כך שלא היה יכול לראות את קצה היד שלו כשחיפש את מתג מנורת הלילה. וכשהדליק אותה ראה את פניה המודאגות מביטות בו במבט המוכר הזה מאז שהפכו את הבייסמנט בבית הקיץ שלהם במיטנוולד למקום מפלט לאנשים שהיו בתנועה מתמדת חסרת שלווה מתוך חיים שהפכו לסוערים מדי, עמוסים מדי. לעיתים היו מגיעים ממקומות רחוקים ומוטרפים שהשלווה במיטנוולד היתה אקזוטית בעיניהם. "שוב הם עושים שם רעש למטה". אמרה והביטה בו במבט תוכחה, הוא הביט בה בשתיקה, לא ידע מה לאמר "אני לא מבינה את זה למה מכל העמים דווקא ליהודים האלו יש כל כך הרבה ילדים ,והרעש הזה, תמיד יש שם איזה ילד או תינוק שצורח ותמיד בשתיים בלילה כשבחוץ שקט כל כך" אמרה בסערה, "ומה יהיה עם השכנים ישמעו וידווחו לרשויות ? אנחנו הולכים לשלם על זה ביוקר..תראה מה הם עשו להאנס ומשפחתו אחרי שהם גילו אותם, אתה יודע איך הם סיימו"

פרידריך נרעד כשנזכר ברגע ההוא כשהרשויות דפקו בדלתו של האנס וחיפשו עד שמצאו הוכחות לכך שהיו אנשים אצלו בבייסמנט. אחר כך הם לקחו אותו לתחקור במשטרה המקומית ואחר כך, מי יודע איך זה נגמר. בסך הכל פרידריך היה אדם שלא אהב סיכונים והרפתקאות אבל הבין שבעת הזו הוא צריך לבחור צד וידע שלמרות הסיכון שהוא לוקח על עצמו אם לא יעשה זאת בעתיד לא יוכל לסלוח לעצמו במידה ויחמיץ את ההזדמנות. 

פרידריך הביט בה בתוכחה " מטילדה, את יודעת , יש לנו מחויבות אליהם, חוזה. את לא תמיד יכולה לבחור מי יהיה פה, זה עניין של נסיבות ובכלל יש להם ילדים ותינוקות זה ברור, בטח אחרי מה שעברו כאן לפני שבעים וחמש שנה, זו תרבות אחרת. לא למדנו כלום ?" מטילדה הסיטה את עיניה , בבושה "לא היית צריך להגיד את זה " היא אמרה. "אתה יודע שאני לא גזענית ואתה גם יודע שאין שום קשר בין מה שסבא רבא שלך או שלי עשו, לבין מה שקורה פה עכשיו, אנחנו לא יכולים לקחת אחריות על זה וזה לא קשור, אבל מה לעשות שככה הם מתנהגים ? בגלל רגשות האשמה שלך אתה רוצה שנסתבך ? השתגעת ? מה אני יכולה לעשות שאם כל הרעש הזה שהם עושים אנחנו בסוף נתפס ? ואתה יודע את זה, שזה רק הם שעושים רעש, ושהמחיר שנשלם על כך הוא עצום"

פרידריך נשכב לרגע בחזרה על המיטה כדי ארגן לעצמו את המחשבות, אולי זו הייתה טעות, חשב לעצמו. אולי מטילדה צודקת ובשם איזה אידיאלים של חופש ועצמאות הרשה לעצמו טיפה יותר מידי ועכשיו כל מה שבנו בעמל ידיהם יחרב. הוא הרגיש את הזיעה שוטפת את גבו ואת מבטה של מטילדה חודר אליו מאחור. "אולי לפחות תגיד להם לעשות משהו עם התינוק" היא לחשה "שיעשו משהו, שישתיקו אותו קצת, איזה מוצץ או יד על הפה". "תני להם עוד חמש דקות" הוא ענה "אולי דברים ירגעו שם מעליהם. ואכן כעבור שתי דקות התינוק של הישראלים השתתק .וכשהשקט חזר אפשר היה לשמוע שוב את שעון האורלוגין המתקתק בסלון, מזכיר תקופות אחרות , שקטות יותר, מדודות יותר.

אולם לא חלפו יותר משני רגעים והשקט הופר שוב, הפעם על ידי צלצול הפעמון בדלת הכניסה. פרידריך נדרך, קפץ מהמיטה. "תישארי פה" פקד על מטילדה והזכיר לעצמו שהוא חייב לשמור על ארשת פנים רגועה ככל שיכל. ליבו הלם בחזהו וכשפתח את הדלת מצא את עצמו עומד מול טוביאס שוטר הכפר המקומי. "שלום הר טוביאס" אמר פרידריך "מה מביא אותך אלינו בשעת לילה מאוחרת שכזאת, קרה משהו בשכונה ?" טוביאס חייך אליו בחיוך מלא שיניים "שום דבר מיוחד הר פרידריך, פשוט קיבלנו טלפון מהשכנים שיש רעש מהבית ורציתי לבדוק שהכל בסדר" . "רעש אצלנו ?" אמר פרידריך , מנסה לשוות לעצמו מבט מופתע, ליבו הולם. רק שהתינוק לא יתחיל שוב לבכות, חשב לעצמו, "בבקשה בבקשה בבקשה רק שלא יתחיל". טוביאס חייך אליו בחזרה אבל מעיניו נגלה מה שפרידריך פירש באותו הרגע כספק קל. פרידריך רצה יותר מכל זה שטוביאס יעזוב כמה שיותר מהר משום שלא ידע להבטיח לעצמו עד כמה יוכל להמשיך לשמור על ארשת פנים שלווה בזמן שטוביאס עומד כך עם הפנס שלו בפתח הדלת. "אני מצטער מאוד על חוסר הנימוס שלי" אמר פרידריך "אבל נראה לי שיש פה טעות אנחנו ישנו שינה עמוקה ולא שמענו כלום ומחר יום עבודה ארוך לפנינו, אם יש משהו שאוכל לעזור אשמח אבל אם לא נוכל לשוחח על כך מחר"

ותוך כדי שאמר זאת נשמעה חריקה פתאומית מהבייסמנט. לעזאזל! חשב לעצמו פרידריך, כבר אמרתי להם לא להזיז את הרהיטים באמצע הלילה. "מה זה היה ?" שאל טוביאס והדליק את הפנס. "זו בטח מערכת ההסקה שלנו הישנה" אמר פרידריך, ליבו הולם ,רק שהתינוק לא יבכה עכשיו ,אם זה יקרה אני גמור. גמור

טוביאס נדרך רגע ונפנף עם הפנס לכיוון הרצפה, מאיר את הבית החשוך, קרן האור שלו יוצרת פס ארוך של אבק עד שפגשה את החרכים הרחבים ברצפת חדר הכניסה מעל חדר השינה בבייסמנט. "תראה כמה אבק" אמר טוביאס כפניו חתומות, "ואנחנו בכלל בחורף עדיין , נראה שכדור הארץ שלנו הולך לעזאזל..וכל המהגרים האלו שמגיעים פתאום לגרמניה מכל המדינות האלו , כאילו לא למדנו כלום מהפעם הקודמת" הביט בעיניו של פרידריך , מבט חודר טחול ומעיים . פרידריך הנהן בחזרה, לא אמר דבר. "אבל מה אני מקשקש" אמר טוביאס , "עכשיו שתיים בלילה ואני סתם מפריע בפטפוטי סרק של שוטר במשמרת לילה משועמם, לילה טוב הר פרידריך , טוב שיש אזרחים עמלים ונאמנים כל כך כמוך גם בתקופתנו" הלך וסגר את הדלת.

וברגע שעזב ,פרידריך הרגיש סחרחורת נוראית, ברכיו רעדו והוא דידה לעבר הספה בסלון עד שצנח עליה. מטילדה ששמעה את טריקת הדלת פרצה אל החדר וכשראתה אותו חיוור כסיד נבהלה. היא רצה והביאה לו מים קרים וקלונקס כדי שירגע.

"תבטיח לי… "היא אמרה. הוא הביט בעיניה וידע שלא יוכל לעמוד בפני מה שהלכה להגיד ויחד עם זה שידע שצדקה הרגיש עצב עמק כל כך בתוכו על כך שהוא כנראה לא מה שחשב על עצמו "תבטיח לי שזו הפעם האחרונה! הפעם האחרונה בהחלט שאנחנו מפירים את החוק במיטנוולד. שאנחנו לא לוקחים סיכון כזה יותר, שאנחנו לא מפירים את הנאמנות שלנו לשכנים ולחוקי בוואריה. תבטיח לי למען השם"

"אני מבטיח" , אמר פרידריך

"תגיד לי מה אתה מבטיח" אמרה מטילדה , "תגיד את זה , אני רוצה לשמוע!"

 פרידריך נשם עמוקות הביט בעיניה ואמר " אני מבטיח שזו הפעם האחרונה שאנחנו משכירים את הבייסמנט שלנו כדירת נופש לא חוקית ב airbnb מבלי לדווח לרשויות"

- - - גוי של שבת

"מתוך ספר לימוד לילדים במה שנדמה כמו ערבית פלסטינית, באישור משרד החינוך של מדינת יהודה, מחוז מזרח. השרידים נמצאו באזור חברון בהוצאה מקומית, כנראה מסוף העשור השלישי או תחילת הרביעי של המאה ה-21.

גוי של שבת

יש ילד שאבא שלו רופא

ויש ילד שאבא שלו חולה

אבל אבא שלי הוא גוי של שבת

עוזר ליהודים האמיצים ברגעים הקשים

להדליק את האור או לכבות את הדוד

לתקו סתימה בביוב או לטפס על עמוד

ובעיקר להזכיר להם ברגע של בלבול

שהם העם הנבחר

והוא ? טוב נו, זה לא ברור?

אבא הוא היחיד שיש לו עבודה אצלנו בכפר

גוי של שבת זה לא סתם תפקיד

כי אצלנו בבית אין חיילים  

באשמורת לילה אלינו כבר אף פעם לא פורצים

גוי של שבת בכפר שלנו יש רק אחד

זה אבא שלי היחיד והמיוחד

כשאבא שלי הולך בעיר הישנה

האבות האחרים מביטים בו בקנאה

כי גוי של שבת , הוא גוי של בשורה

אפילו בשבת בבוקר בכפר הסמוך מחליף מנורה

מסביר פנים, גם כשגשם זלעפות יורד

לשרה ורבקה ולחננאל ,לדבורה ולאורה

יסביר פנים בכל מצב, ביהוד פעם לא מורד

אבא שלי הוא אבא נבחר

ממש כמו סבא ,כשרואה הוא יהודי

משפיל את עיניו היום וגם מחר

מי יודע אולי יום אחד יהיה ראש הכפר

וגם אם לא לפחות לבניו יוכל להגיד

גם ברגעים הכי קשים 

גם מול מבטי השכנים

את הבית שלי לא הרסו

כל עוד הייתי בתפקיד

- - - פיירלוון ניו ג'רסי

משהו הרגיש לו שונה הפעם כשהתעורר, לא ידע להגיד מה, תחושת בטן עמומה ללא כיוון או מטרה. ואחרי שקם מהמיטה הכין לעצמו קפה טוב כזה אורגני מגואטמלה שקנה בהול פודס , אחר כך עשה 15 דקות של מדיטציה מודרכת בהד ספייס. אם לא היה הפרש של שבע שעות כבר מזמן היה מרים טלפון לאחד מחברין שם. מה שהם עוברים, חשב לעצמו ,בתקופה הזאת. ואיזו עמידות, אף פעם לא חשבתי שהם ילחמו ככה על האידיאולוגיה שלהם. מי היה מאמין שמכל האנשים דווקא אלון, העדין הזה עם המשקפיים העגולות שהכיר בחוג לפילוסופיה עוד כשחי ישראל יהיה זה שנלחם פתאום. הוא תמיד אמר שהוא רוצה לעזוב למדינה אחרת. פתאום כל המאבק הזה שקרא עליו ביינט גרם לו להתגעגע למה שהשאיר מאחור, נזכר בתואר הראשון ובנטע, שאותה כל כך אהב ולא ידע להגיד לעצמו אז כמה, ואחרי שעזב למספר חודשים לנסות את מזלו בחו"ל נפרדו דרכם מכורח הנסיבות. הוא לא הבין אז בזמן אמת את מה שאיבד, שעל אהבות כאלו לא מוותרים כל כך מהר , שלא יהיו עוד כמותה. מה היה קורה אם לא היה עוזב ? את המחשבה הזו חשב כל כך הרבה פעמים בעשרים השנים האחרונות. אפילו פעם אחת דמיין אותם חיים בדירה קטנה בפתח תקווה ועדיין חייך לעצמו. אבל דווקא עכשיו בשנה האחרונה במשבר הזה מעבר לים משהו היה שונה, משהו הפר את שלוותו ומשך אותו לחזור שוב ושוב במשך השנה לביקורים קצרים לבקר משפחה וחברים ולקראת החורף כשיצא לפגרה מהעבודה תכנן להגיע לביקור ארוך כזה של חודש וקצת. אולי הפעם אבקר את נטע, אפתיע אותה, אגיע משום מקום out of knowhere פתאום אחרי עשרים שנה, אולי נתאהב שוב, חשב לעצמו ונרעד מהמחשבה המפתיעה הזו. "daddy" נכנס דייויד בנו הצעיר "daddy, i am going to the yankees match after school, i'll come with last train, can i get some pocket money for hanfging out later downtown ?". "שור סוויטהארט" הוא ענה , עשרים שנים פה, ועדיין לא הבין מה האמריקאים האלו אוהבים בביסבול המחורבן הזה, ודייויד עם כל הביקורים בישראל וסבתא שהיתה מגיעה כל שלושה חודשים וההיברו סקול עדיין אהב בייסבול יותר מהכל הוא נתן לו כסף להמשך היום ואחרי שדייויד עזב הוא ניגש כמו בכל יום למחשב לראות מה חדש בינט . הוא פתח את המחשב וראה שמופיעות על המסך החדשות מאתמול, בהצצה מהירה לראוטר הוא ראה שהוייפיי היה תקין, נכנס לניו יורק טיימס והאתר עלה, אז הוא נכנס ל"הארץ" . האתר של "הארץ" עלה לאט מבדרך כלל ואחרי שעלה ראה שגם שם, אלו היו החדשות של אתמול, פתח מאקו ושוב, החדשות מאמול. לא היה יותר מי שיעדכן, הוא צילם את מסך והעלה לענן לפחות שתהיה לו מזכרת מהיום הלפני אחרון.

- - - דמדומים

"עמוסי, עמוסי !" הוא הביט לעבר הים הגלי וחיפש בעיניו את עמוס, שוב פעם הוא נכנס עמוק מדי ולמרות שהים לא היה סוער מידי היה דגל אדום והמציל תחם את אזור הרחצה לאזור שבו לא היו זרמים או מערבולות חזקות מדי. אבל עכשיו הוא לא ראה את עמוס, רק הוריד את עיניו לרגע לכיוון הטלפון והוא נעלם. הוא קם מהכיסא ורץ לכיוון החוף "עמוסי, עמוסי" צעק , האנשים שעמדו לידו על החוף התבוננו בו בסקרנות כששמעו את המילים הלא מוכרות יחד עם הזיהוי המיידי של הדריכות הזאת שכל הורה מכיר בביקור שגרתי בים. הוא צעק שוב עד שלפתע ראה אותו מאחורי חבורה של ילדים לא מוכרים שזרקו כדור אחד לשני במים. עמוס, הצטרף אליהם במשחק זורק כדור ומשפריץ עליהם, צוחק ומאושר כמו שלא ראה אותו כבר די הרבה זמן. "אולי בכל זאת זה יצליח" הוא חשב לעצמו בתקווה. עמוס שמע אותו צועק וכשחיוך על פניו צעק לו "אבא בוא , אבא, כיף פה במים" . הוא החזיר לו חיוך וצעק בחזרה "עמוסי, אתה יכול להמשיך לשחק איתם, רק רציתי לראות אם מתחשק לך אבטיח או ארטיק" . "אני נשאר פה" חזר אליו עמוס והוא בליבו קיווה שאם יתן עוד קצת זמן אולי יצור קשר עמוק יותר עם הילדים המקומיים ואולי הם יתחברו עם עמוס ויזמינו אותו אליהם הביתה למרות שלא ידע יותר מכמה מילים בסיסיות בשפה המקומית. אולי זה היה מוגזם מצידו לצפות לכך, בסך הכול היו פה פחות משבועיים במה שהרגיש עדיין כמו חופשה ללא תאריך סיום ובנתיים עמוס היה צמוד אליו . אבל בליבו הוא ידע שילדים בגילו צריכים חברים ובסוף כשההבנה שזו לא חופשה אלא לתמיד יתחילו הקשיים. בנתיים עמוסי והילדים התחילו לשחק בתופסת על החוף או משחק מקומי דומה . הם צחקו ונופפו אחד לשני בידיים בשפה שילדים מבינים ומבוגרים שוכחים ככל שהם גדלים. אחר כך החלו לזרוק חול אחד לשני ואז חזרו למים בריצה צוחקים ושרים. השמש החלה לרדת, ושמי הסתיו כוסו בענני נוצה מצויירים במכחול של אומן. צבעי הכתום האדום החלו להחליף אט אט את התכלת הים תיכונית ורוח קרירה החלה לנשוב לפתע. הוא ראה את הוריהם של הילדים מגיעים אחד לשפת הים קוראים לילדיהם וחבורת הילדים התפזרה לאיטו, כל ילד לדרכו, כל ילד לביתו.  

להם עדיין לא היה בית משלהם רק דירת airbnb זמנית שהיה שוכר בכל מקום שהגיעו אליו כך שלפחות במסע הארוך והמפרך הזה יוכלו להרגיש תחושת בטחון עד שיגיעו ליעדם בגרמניה. שם היה אמור להתאחד עם אשתו, ביתו והתינוק שאתם כבר לא ראה שבועיים לאחר שעלו על סירת מילוט אחרת שיצאה לכייון דרום איטליה.

הוא נזכר בשיחה ההיא שעשו אז בלילה הלבן והסוער ההוא בחדר השינה לפני שהחליטו להימלט. "גרמניה ?" היא שאלה מכל המדינות בעולם דווקא גרמניה ? אני לא מבינה את ההגיון שלך , אחרי כל מה שעברנו על ידיהם ?" אמרה והביטה בו מבולבלת ונסערת. "את לא מבינה ?" הוא אמר "בדיוק בגלל זה, בגלל הדברים הנוראיים שעשו הם נזהרים פי אלף ומלאים באשמה , דווקא שם נוכל לקבל הזדמנות אמיתית ואולי אפילו יותר מזה, כי הם לא לא ירצו לחזור על אותה הטעות פעמיים, שם היה לנו צ'אנס אמיתי להתחיל מחדש למרות שאין לנו בית או מספיק כסף"

ועכשיו הילדים המשיכו להתפזר לביתם והוא נזכר שזה הלילה האחרון שלהם באירבנב הזה ומחר יאלצו לעזוב. עמוסי פרץ מהמים רטוב ורועד. "בוא" הוא קרא לו, "שב עליי ותתחמם" הוא ישב על הכסא ועמוסי התיישב עליו רועד מקור בזמו שניגב אותו במגבת החוף ולאט לאט הרגיש איך חום גופו מתמזג עם חום גופו של עמוסי והרעידות של עמוסי פוסקות. הם ישבו בשתיקה והביטו בשמש שירדה עד שפגשה את קו האופק ולאט לאט העיגול הגדול והכתום החל להעלם

"אבא .." אמר עמוסי "איך יודעים מה קורה אחרי שהשמש שוקעת..איך יודעים לאן היא הולכת בלילה? ואיך יודעים שהיא באמת הולכת לחזור? " ורעד שוב לרגע למרות שכבר לא היה לו קר. הוא חיבק אותו חזק חזק "עמוסי " הוא אמר "כשהשמש יורדת ..באמת נהיה חושך ואנחנו בני האדם באמת לא רואים אותה…וזה באמת יכול להיות ממש מפחיד כי אנחנו מרגישים לרגע שאולי היא באמת לא שם ואולי היא הלכה לתמיד אבל אז אנחנו נזכרים שהיא שם והיא פשוט הלכה לרגע לחמם ולהאיר מקומות אחרים שהיו בחושך בזמן שהיא האירה אותנו. והיא נותנת אור לצמחים לחיות ולאנשים עד שהיא שוקעת שם וחוזרת אלינו. ואם אנחנו מספיק סבלנים ולא חוששים כשהיא לא כאן איתנו, אנחנו תמיד מגלים שבסוף היא חוזרת להאיר, מגיעה כאילו כלום, ויחד איתה מגיע יום חדש אחר ושונה מהיום הקודם וכך שוב ושוב , עד הפעם הבאה" עמוסי שמע את קולו העמוק של אביו ונרגע בתוך ידיו. הוא חיבק את עמוסי כשהם מתבוננים יחדיו בשמש הנעלמת לאיטה אל תוך הים והרגיש איך הדמעות שוטפות את עיניו, מזכירות לו שאומנם איבד המון אבל שלא משנה לאן ילכו, לא משנה מה יעשו ,כל עוד יהיו ביחד בתוך זה, השמש שלהם תמשיך לזרוח כל פעם מחדש גם אחרי החשיכה. 

- - - ציפור שחורה

באשמורת הלילה ציפור שחורה שרה

קחי את כנפייך השבורות ולמדי לעוף

כל חייך, רק חיכית לזה הרגע 

שתגיע הרוח שתתמוך בגוף

ציפור שחורה, באפילה

עם עינייך הדואבות למדי לראות

כל חייך, רק חיכית לרגע

שתהיי בו חופשייה לדאות

עופי לך ציפור שחורה

עופי לך ציפור שחורה

אל האור מתוך הלילה החשוך

קחי את כנפייך השבורות

פתחי את עינייך הכבויות

בסך הכל חיכית לרגע 

שתגיע הרוח המתאימה לך להיות

"מה אתה עושה ?"

היא הגיעה שוב כמו בכל בוקר, ישבתי עם הלפטופ וחיפשתי את המילים הנכונות.

"אני כותב" עניתי לה "את כל מה שאני חושב עליו ולפעמים גם דברים שאני לא חושב עליהם ומופיעים תוך כדי כתיבה, כמו בחלום שאתה לא יודע מה יקרה תוך כדי אלא רק ברגע שהוא מופיע"

"ואוו..זה עושה חשק ממש..צוויץ צוויץ..חבל שאני לא יודעת לכתוב…"

הוא הביט בה , אף פעם לא ראה כמה יפה ועדינה היא , כנפיה שחורות ומקורה צהוב ותוך כדי שצייצה לו ראה שמבטה סורק במהירות את האזור לראות שאין פירורים על הרצפה.

"כן..זה פותח כל כך הרבה דברים, רגשות ו..עד לא מזמן אפילו עבדתי בזה, הייתי עיתונאי עד שסגרו את העיתון ומאז אני כותב רק לעצמי" . 

הוא ניסה להסביר את עצמו לציפור בשפה שציפורים יכולות להבין "עד לא מזמן יכולתי לקנות אוכל בתמורה לכתיבה שלי אבל עכשיו כבר לא, בהתחלה ביקשו ממני לכתוב מילים שלא יכולתי להוציא מעצמי ובאמת שניסיתי אבל לא הייתי כל כך טוב בזה אבל אחר כך סגרו את כל העיתונים ועכשיו גם מי שרוצה לקרוא אותי כבר לא יכול" . היא הביטה בו במבט מודאג "בגלל זה אישתך והילדים כבר לא פה? כי אין לך אוכל לתת להם? זה ממש כמו אצלנו הציפורים" צייצה בהבנה "לא בדיוק" הוא צחק. "יש לנו אוכל לעוד הרבה זמן כי שמרנו קצת אוכל בצד לימים קשים אבל כן , בסוף גם מה ששמרנו יגמר, נו כמו אצלכן בחורף"

"אה..הבנתי!", צייצה בקול גדול. "אבל אצלנו בחורף כולנו עוזבות ביחד כדי לשמור אחת על השניה, זה לא מסוכן ?" שאלה בדאגה ."לא" הוא ענה לה, "בכלל לא מסוכן, רק חדש ושונה. יותר מסוכן לנו להשאר פה ויש פתאום כל כך הרבה אנשים שרוצים לעזוב עכשיו בבת אחת שקשה למצוא מקום יותר על הספינות, אנחנו לא יכולים לעוף כמובן מתי שבא לנו. . דנה והילדים עלו על ספינה בדרך לצפון איטליה ואני עוד יום יומיים מחכה לתורי לעלות על ספינה לכיוון יוון. לא היה מקום בספינה ההיא אז החלטנו להתפצל כדי לא להחמיץ אץ ההזדמנות לצאת וקבענו שנפגש בתחנה הסופית שלנו ,גרמניה"

"מה אמרת? שאנחנו יכולות לעוף מתי שבא לנו ?" , היא צייצה בצחוק של ציפורים "הלוואי והייתי יכולה להשאר פה כמה שאני רוצה..השכונה שלך ממש חמודה מלאה בעצים ותולעים , וכמעט אין פה ציפורים אחרות שמאיימות עליי או על הגוזלים שלי. אבל אצלנו הציפורים זה לא משנה, יש רגע כזה שאני אפילו לא יכולה להסביר אותו לעצמי שפתאום הכנפיים כמעט מתחילות לזוז מעצמן עד שהן זזות כל כך חזק מעיפות אותי למקום אחר רחוק רחוק. וכשזה לא קורה אז יכול להיות שפתאום יהיה לי חם מיד או קר מדי ואז זה כבר נהיה מאוחר מדי" צייצה אליו בהבנה " עוד מעט מתקרב הקיץ שלכם החם מידי וזה יקרה שוב, הכנפיים ינועו מעצמם ואני אמצא את עצמי נודדת לבית חדש בצפון" ותוך כדי שצייצה ראתה את פניו מתכרכמות. גם הוא לא רצה לעזוב, אבל פתאום שם לב שהכנפיים שלו החלו לנוע מעצמן. היא יכלה לדמיין אותו פתאום כמו ציפור גדולה כזו עם משקפיים. "הוא בטח לא היה שורד יותר מיום בתור ציפור" חשבה לעצמה "הוא עדין מדי" והמשיכה לדמיין אותו מניע את ידיו כמו כנפיים ועף איתה יחדיו החוצה מהחלון צפונה. היא רצתה להרגיע אותו שיהיה בסדר , שמתרגלים , שהיא עושה את זה כל החיים ולמדה לאהוב את זה אבל משהו בעיניים שלו הכבויות גרם לה לא לאמר דבר. במקום זה שאלה "אז לאן אמרת שאתה עוזב ?" . "לגרמניה" הוא ענ לה " את מאמינה ? מכל המקומות דווקא לגרמניה" ואז חשב לעצמו, מה ציפורים מבינות בכלל בשמות של מדינות וגבולות והיסטוריה של עמים וכל זה"

"גרמניה" היא ענתה "זה המקום הזה עם הגגות האדומים והפרות נכון ?" 

"כן" הוא ענה "יש גם את זה שם" והביט בה מופתע

"אם כך יש לי הרגשה שנפגש שם , אולי לקראת הקיץ" צייצה אליו, פרשה את כנפיה , ונעלמה.

- - - הביתה

הכל התחיל לקראת יום הולדתו השמונים של אביו והוא ידע שזו כנראה תהיה ההזדמנות האחרונה לעשות את זה ביחד ולבקר איתו בעיר הולדתו של אביו, זו שחי בה עד גיל שלושים וקצת מתי עזב לתמיד, שנה לפני שנולד. וכשהציע לאבא שיעשו את הטיול הזה ביחד הרגיש ששמח אבל יחד עם זה ראה בעיניו את החשש שלו מהאינטימיות הזו של שניהם שלא היה מורגל אליה, ומכך שיצטרך להסביר לו על התקופה ההיא ששכח והדחיק. ובכל זאת, אחרי שהתגברו על החששות , הזמינו כרטיס ועכשיו כשנחתו ביעדם, אור השמש הבוהק , הריחות והצבעים היממו אותו והקסימו אותו, הוא נזכר בטיול שעשה עם אסתי לקניה. 

איך שירדו מהמטוס התנפלו עליהם עשרות רוכלים המנסים לשווק את מרכולתם , מוצרי פרפומריה שפג תוקפם, מזכרות של הדת המקומית השלטת, בקבוקי מים מינרלים שהפקק שלהם היה נראה לא סגור ומכיון שידעו לאן הגיעו היו הוא ואביו מצויידים בכל מה שצריך לביקור במדינה מסוג זה מתכשירים נגד מלאריה ועד טבליות לטיהור מים ואפילו גנרטור קטן סולארי במידה ולא יהיה להם חשמל להטעין את הטלפון . מרוב שהתלהב מהחוויה החדשה לא שם לב לאביו ועכשיו כשראה את פניו המכורכמות , ניגש אליו ושאל "אבא , מה העניינים, אתה בסדר ?" אביו הביט בו ואמר "זה לא היה ככה, זה ממש לא היה ככה" . "בוא אבא" הוא אמר לו זה רק שדה התעופה , תיכף נמצא מונית ונגיע לבית שלך ההוא שסיפרת לי עליו כשהייתי ילד. אני זוכר את העצים והציפורים, ואת פינת העבודה שלך מול קן הציפור..וממש בא לי לראות אותו" . הם תפסו מונית עם אחד הנהגים שצעקו להם מחירים ביציאה מהשדה. המכונית הישנה הייתה נראית כאילו תיכף תתפרק אבל הנסיעה לא הייתה אמורה להיות ארוכה מדי משום שלמרבית התושבים כבר לא היה רכב ולכן למרות שהמונית התקדמה על הכביש המשובש לפאתי העיר, הנסיעה בסך הכל הייתה די חלקה ולאחר היציאה מהכביש המהיר וככל שהחלו להתקרב לבית ראה את הבתים הצפופים את הכבישים השבורים שחלקם הפכו לדרכי עפר ולא ראה אפילו עץ אחד לרפואה, רק המון גזעים כרותים בשולי הכביש. "אולי השכונה של אבא זה משהו אחר" חשב לעצמו , אביו מכונס לתוך עצמו מלמל שוב ושוב "זה לא היה ככה, זה לא היה ככה" עד שלפתע עצר נהג המונית בפאתי שדה בור שבקצהו בנייני רכבת מוזנחים. "הגענו" אמר. אתם באים למישהו מסויים ? שאל בסקרנות "כבר הרבה שנים לא הגיעו לפה אורחים מחו"ל" 

"באנו לבקר את הבית שאבא לי חי בו עד גיל שלושים לפני שעזב כחלק מההגירה הגדולה אני מקווה שיתנו לנו לראות אותו מבפנים" אמר. "מה הכתובת המדוייקת ?" שאל הנהג "מבצע קדש 2" הוא ענה. טוב זה הבניין הזה ענה הנהג, תעברו בשביל דרך השדה. בחורף הוא פורח זה לא תמיד ככה אמר והשפיל את עיניו במבוכה.

הם הלכו בשביל דרך השדה , המעלית בבניין לא עבדה אז הוא עזר לאביו לעלות מדרגה אחר מדרגה לקומה השניה וזמן שאחז בידו הרגיש שהיא רועדת מהתרגשות. עד שעמדו מול דלת הבית . הוא דפק בדלת, וברגע פתחה את הדלת ילדה קטנטנה חייכנית בשמלה פרחונית. "אמא" היא צעקה יש אורחים, מייד הגיעו עוד ילדים סקרנים היו שם שישה ילדים כולם מביטים בהם בסקרנות עד שלפתע הופיע האם

"שלום" הוא אמר, "אני מרגיש מבוכה קצת לבקש ממך משהו, זה אבא שלי אלון ופעם הוא חי בבית הזה, בעצם עד שהגיע לגיל שלושים וקצת, שנה לפני שנולדתי, והיום לכבוד יום הולדתו רציתי להפתיע אותו בביקור בבית הולדתו. ומכיון שלא ניתן ליצור איתכם קשר ממדינות זרות , חשבנו פשוט שנקפוץ לשכונה עצמה ורק נראה את הבית מבחוץ. אבל עכשיו כשאנחנו פה אולי זה בסדר לך שנוכל להיות פה רק לרגע?" הביט באביו , עיניו מושפלות אל הרצפה, מובכות מהסיטואציה הלא נוחה. האישה הביטה בהם במבוכה "חננאל" היא צעקה יש פה אורחים. וכשבעלה הגיע היא לחשה לו באוזניו את מה שסיפרו לה וכששמע עיניו התרחבו בהפתעה. הוא הביט אליהם חייך בחיוך בוטח ואמר "בטח, אתם מוזמנים להכנס אפשר להכין לכם משהו לשתות ? שאל. הם התיישבו בנתים בסלון תוך כדי שאביו מסייר עם חננאל בין חדרי הבית. עד שלפתע אביו קרא לו לחדר שעמד בו יחד עם חננאל. תוך כדי שסיפר לו בהתלהבות על השכונה שהייתה פעם, ועל הקשרים שנוצרו בתוכה על החברויות והילדים המשחקים בחצר" . "איילי" קרא לו אביו "בוא תראה פה היה חדר העבודה שלי אתה רואה? מה שסיפרתי לך על התקופה שלי כעיתונאי, מהחלון הזה היה אפשר לראות עץ שעמד פה, בדיוק פה" הוא ניגש לחלון והצביע "ממש כאן הייתה ציפור שחורה שהייתה מגיעה ומבקרת אותיכל יום עם הקפה של הבוקר , מצייצת ומצייצת שרה שירים ועפה עד הבוקר הבא, אבל יום אחד הפסיקה להופיע במפתיע, אחר כך לא הרבה אחרי החלטנו לעזוב, זו אמנם הייתה בחירה שלנו אבל לא הייתה לנו בעצם ברירה בגלל מי ששלטו אז בממשלה". אמר והביט בעיני חננאל שחייך אליו בחזרה במבוכה ואמר לו "כן, ההורים לי סיפרו לי על התקופה ההיא לא יאומן שכך היו פני הדברים, קשה לי לדמיין את יהודה ככה בתקופה שחייתם בה, אבל בסוף הכל הסתדר" צחק במבוכה " אתם חזרתם למקום שהתאים לכם ולערכים שלכם ואנחנו נשארנו כאן בארץ אבות אבותינו וכנראה ששני הצדדים הרוויחו, בסופו של דבר בית המקדש השלישי בסופו של דבר לא נחרב" אבא רצה להגיד משהו בחזרה, אבל אולי מתוך כוחו של הרגל עצר את עצמו. הוא הביט לחלון היכן שהיה העץ ואיננו עוד. ואמר לחננאל "אתה יודע , אולי אבותיך לא סיפרו לך את הסיפור במלואו אבל כשעזבנו לא רצינו, פשוט לא הייתה באמת ברירה ואולי בזכות זה יכולתי לתת לילדיי את מה שלא נתתי לעצמי , התחלה חדשה ללא מאבק." הוא לחץ את ידיו של חננאל והודה לו על נדיבותו" כיצאנו לחדר האורחים בירכנו את בני הבית לשלום וכעזבנו ברגל את השכונה שאל אותי "אתה מזמין מונית לעיר ?" הוא שאל , כשההקלה נכרת בקולו "יש לנו עוד יומיים להרוג פה…ואחר כך. הביתה!"

- - - פרה-מאקינה

ג'ניפר לא האמינה שזה באמת קורה לה. עבודת הדוקטורט שחשבה שתהיה כשלון מוחלט הולכת להיות מדהימה. מראש הכניסה את עצמה לקשיים עצומים כשהחלה לחקור תרבויות מתחילת המאה שנכחדו , אבל עכשיו היא ידעה לשער בוודאות די גבוהה שהיא הולכת לקבל ציון A, אולי אפילו A+ . וכל זאת משום שלגמרי במקרה באחד הימים האלו שהזמן אוזל בהם מבלי שהיא מצליחה לקדם דבר , סרקה מתוך שעמום את הענן של "גוגל" נתקלה באחת התיקיות הזנוחות בספרת הארכיון הלאומית את קבצי הוידאו האלו מ 2028. היא די הופתעה שהקבצים נפתחו אחרי כל כך הרבה זמן משום שהפורמט הפרימיטיבי היה בוידיאו דו מימד היה צורך להמיר אותו לפורמט שהיא יכלה לעבד. אבל כל זה כבר היה מאחוריה. עכשיו היא סרקה קובץ קובץ עד שמצאה את מה שרצתה. קטעי וידיאו מהתקופה ההיא, המוקדמת הקרויה פרה-מאקינה היה אפשר להבין דרך צפיה במה שהיה מכונה אז "פרסומות" או "חדשות" למה אנשים נזקקו או השתוקקו, או מה הטריד אותם או הפחיד אותם. הרבה פעמים באותו הערב האנשים בעידן הפרה-מאקינה נהגו לצפות בקטעים המפחידים שהיו קרויים "חדשות" וביניהם גם בקטעים המשכנעים שנקראו "פרסומות" אשר נתנו מענה לפחדים משלו תוך כדי צפיה ב"חדשות" תופעה שהיום יודעים להגיד גרמה לצריכה מוגברת ולא הכרחית שבסופו של דבר לקריסה התרבות בעידן הפרה-מאקינה שהובילה בסופו של דבר למעבר לעידן המכונה.

אבל עכשיו כל זה לא משנה, היא הייתה צריכה לייצר איזו אמירה או תובנה על התקופה ההיא ומכיון ששנים רבות של עידן המכונה נמחקו ע"י המכונה בשנים הראשונות. הפערים ההסטוריים לא אפשרו לה אלא לנסות ליצור נראטיב שאפשר יהיה לתקף כדי להמשיך מחקר רחב יותר בהמשך. היא דיפדפה בין הספריות עד שהגיעה לספריה "המזרח התיכון" , שם הכל התחיל היא נזכרה, אולי שווה להציץ. היו שם אלפי קבצים אז היא החלה לפתוח אותם באופן רנדומאלי.

בקובץ הראשון הופיע גבר עם חליפה היה לו שם מוזר קושמזו או משהו דומה, שם מזרח תיכוני לא מוכר. הגבר ניסה למכור משהו כנראה שזה מה שהם קראו לו פרסומת. זהי היה נראה כמו מין מועדון חברתי כזה או מתחם נדלני.

"חולמים להתחיל הכל מחדש ? מי היה מאמין , 40 דקות טיסה לבית החדש שלך , ישראל 2.0. טובה יותר, חזקה יותר, נקיה יותר, בישראל 2.0 אין צורך להאבק על עניינים מיותרים משום שאנחנו כבר פתרנו אותם בשבילכם. ישראל 2.0 הותאמה במיוחד בשבילכם. "מסלול הורים צעירים" שלכם דואג לכל מה שתרצו, שלושה סוגי גנים לילדים, מונטסורי, אנתרופסופי , ואפילו "גן כמו פעם" עם גרוטאות בחצר לחובבי הנוסטלגיה.

ומה איתכם אתם שואלים ?יצרנו במתחם אזור עבודה משותף להורים, מתחם קולנוע, מועדוני תרבות ושירה בציבור כמו שאתם רגילים ואוהבים. שונאים שינויים ? קהילת הפסיכולוגים ועובדים סוציאליים שיאפשרו לכם מעבר חלק יותר ונעים יותר לישראל 2.0 אותו מקום אהוב ומוכר ללא אותם הבעיות. ואתם שואלים מה עם ההורים ? איך יעזבו את ביתם ? גם על כך חשבנו באזור "הורות של זהב" הארכיטקט האיטלקי מרקו רמצוטי תכנן מבנים ארכיטיפיים מהעלייה השניה ומהקיבוצים ועד שנות ה 80 העליזות של המאה ה -20 כל זאת כדי שירגישו בבית כבר מהרגע הראשון. מתחם מוזיקה קלאסית , הופעות מוקלטות של אריק איינשטיין ושלום חנוך. ישראל 2.0 היכן שכספי המנוי שלך יכולים לממן את הטוב ביותר ורק את הטוב ביותר ללא הוצאות מיותרות על משתמשים שאינם יכולים לממן את השהות במתחם היוקרתי . ישראל 2.0 היא ישראל טובה יותר , נכונה יותר מדוייקת, 40 דקות טיסה מישראל. ואתם יודעים מה ?" ביום טוב עם משקפת טובה אפילו אפשר לראות מכאן את חיפה." 

אחרי שהוא סיים ,המשיך קריין לקרוא בקול מהיר במיוחד *ההרשמה לישראל 2.0 מותנית בחתימה על תקנון החברה. בדיקה רפואית במשרדי החברה, ובדיקת הסטורייה הפניננסית של הנרשמים, חברת בודהה אחזקות בע"מ שומרת לעצמה את הזכות לדחות כל מועמדות ללא צורך בהסבר" 

היא לא בדיוק הבינה מה היא ראתה אבל יכלה להסיק שאותו מתחם היה סוג של פתרון לישראל 1.0 מודל ישן של לאומיות שכנראה לא החזיק מעמד מסיבות שונות. היה זה כנראה אחד מאותם מתחמים שהוקמו סביב העולם על ידי יזמי נדל"ן ממולחים שניצלו את ההזדמנות שנקרתה לפנהם בשנות המעבר.עשרות מתחמים כאלו נוצרו במדינות רבות בעולם מתקופת הפרה-מאקינה סיפקו תנאים למי שיכל להרשות לעצמו אשר אפשרו עוד 10-15 שנים של שקט לאלו שחיו ברחבי העולם מחפשים מפלט עד לרגע שהגיע השינוי הגדול. 

היא עברה לקובץ הבא "מיד אחרי הפרסומות , בפעם הראשונה ערוץ 14 ו 12 מתאחדים לגוף החדשותי האמין בישראל, אנו נחגוג את זה במהדורת חדשות מיוחדת עם ינון מגל ויונית לוי באולפן מירושלים. נסקר את ביקורו המשמעותי והחגיגי של יאיר נתניהו בסין וחתימת הסכם אסטרטגי של הקמת עשרת אלפים מקוואות בתרומת ממשלת סין , בהמשך שידור מכיכר מלכי ישראל של שבוע הספר התלמודי , ובהמשך נסקר את המשך השיחות בין חיזבאללה לבין ש"ס לגבי שיתוף פעולה דתי גאו פוליטי והסכם חילופי ידע בין אוניברסיטת ביירות לאוניברסיטת חברון. מיד אחר כך נעבור לתחזית מזג האוויר ואחריה הסקילה היומית עם עירית ענבי"

עברה לקטע הבא "ואוו…ואוו. ואווו. אני לא מאמין! אני לא מאמין" ראתה איש מבוגר מאוד חובש משקפיים עומד מול כנראה אדם מחופש לחציל, האדם הוריד את מסיכת החציל החומה מפניו ומספר אנשים שעמדו לצידי האיש המבוגר הביעו פני מופתעים ומחאו כפיים בהתלהבות מוגזמת ולא ברורה. זה כבר היה יותר מדי בשביל שתוכל לנסח היפותזה כלשהי והיא המשיכה לקובץ הבא 

"מלב אל לב ראיון אישי עם איתמר בן גביר...תמונות הוידיאו חלפו מול עיניה במהירות תוך כדי ששמעה וויס אובר בזמן שהשקופיות חלפו והראו תינוק שהופך, לילד ואז לגבר....כיצד הפך איתמר בן גביר מילד שובב המשחק עם חברים בכדור בחצרות העיר העתיקה בחברון , לפעיל פוליטי הדואג כבר מגיל צעיר לבטחונה ורווחתה של ישראל, בהמשך הוא נבחר לכנסת מקים את המשמר הלאומי, ואז במהלך מבריק מצליח להיבחר על חשבון ממשלת השמאל בראשות בנימין נתניהו. היום נפגש אותו באולפן החדש שלנו בבית לחם בירת יהודה שם הקים את ביתו החדש. נשמע סיפורים שלא הכרנו, ואולי אפילו נצליח להפתיע אותו במפגש עם חבר ותיק שאותו לא ראה שנים רבות מאז שנכנס למאסר עולם ע"י שופטי ממשלת "פושעי אוסלו" , וגם נפגוש כאן באולפן חבר ותיק שגם כשישב בכלא, איתמרברוחו תמיד ליווה אותו עד ששוחרר..אבל כל זאת אחרי הפרסומות.

ושוב הפרסומת המטרטרת על ישראל 2.0 ואחריה על רשת כיסויי הראש החדשה, רשת המוצרים "מחסני פלטות שבת" , רשת "רפואה שלמה וברכה מהרב לטיפול בסרטן ולמציאת זיווג" ואז תשדיר ממשלתי של חסכון בחשמל ובמים. נראה היה שכנראה אותן תשתיות הכרחיות הפסיקו לעבוד בתפוקה מלאה בהעדר חזוקה מספקת וההתחממות העולה מדי שנה וכעת לתושבים שם לא היה מספיק חשמל ומים נקיים בחלקים גדלים והולכים של השנה.

היא לא בדיוק הבינה מה היא רואה אבל העליצות של האנשים שהופיעו בשידור לא הייתה ברורה לה, הרי רק שנתיים אחרי, שרפות ענק כילו את המדינה וללא חשמל ומים התושבים שנותרו נאלצו לעזוב באמצעות ספינות רעועות לא כולם הגיעו בסופו של דבר למקום בטוח. "וואוו" חשבה לעצמה ג'ניפר האנשים אז היו אז ממש שונים. הייתה מין אנרגיה אחרת כזאת חייתית שהייתה להם , תשוקה ללא גבולות למה שלא יכלו להשיג . הם עסקו שוב ושוב במי הם ומה הם , בתשוקות שלהם, ומה הם רוצים להשיג אבל כנראה שמרוב שהיו מרוכזים בכך לא שמו לב או רצו לשים לב לכך שהפלנקטון בימים היה הולך ומתכלה ככל שחומציות המים באוקיינוסים במים עלתה. מעניין איך אף אחד מהתשדירים לא עוסק בכך, אולי משהו השתנה אצלם ברגע שהחמצן באטמוספירה החל להיות דליל באופן מדאיג. חבל שאין לי קבצי וידיאו מהתקופה ההיא המאוחרת יותר,חשבה לעצמה. שום דבר לא נשמר אחרי שחוות השרתים עלו באש. היא נזכרה פתאום בסרט ההוא שהיה רב מכר מהתקופה ההיא על הטיטאניק ועל התזמורת המנגנת בזמן שהספינה מתקרבת לכיוון הקרחון . איך הם לא הבינו אז את מה שהולך לקרות ? הרי הם היו מספיק חכמים כדי ליצור אומנות סימבולית שהמחישה שבתוך תוכם הם הבינו שהקריסה היא בלתי נמנעת אם לא יסיטו את ההגה, אבל למרות זאת זה לא שינה דבר. זו שאלת מחקר ראויה אמרה לעצמה, אבל לא בטוח שאצליח להסביר את התנהגות האנשים אז.

היא עברה קובץ קובץ, היו שם אנשים לבושים בתלבושות מוזרות ששרו, היו שם קטעי וידיאו של אנשים שצילמו את עצמם שוב ושוב מחייכים , כל פעם עם רקע אחר. היו שם המון מטוסים פולטי דו תחמוצת הפחמן יחד עם אנשים שמחים שאוכלים ממגשי אלומניום ארוחות מחוממות. היו שם מכוניות שנסעו מהר בשבילים מוקפי יערות עד ירוקים עד שהגיעו לקצה של הר ומולו קרחון, היו שם פרסומות לחסות עטופות בקופסאות פלסטיק וסכיני גילוח חד פעמיים. היא עברה מקטע וידיאו אחד למישנהו והרגישה שבמקום להבין יותר היא הבינה פחות , ככל שהתאריכים בוידאו התקדמו כך היה נראה שהאנשים שמחים יותר, מרוצים יותר ושופעים יותר במוצרים ופעילויות משמחות . וככל שצפתה יותר התבלבלה יותר, היא הרגישה שהיא ממש מתאמצת לעשות סדר, למצוא הגיון בין מה שראתה לבין מה שידעה שיקרה בסוף, עד שבסופו של דבר תש כוחה. אני צריכה לנוח, אמרה לעצמה, לעשות ריסטרט. מחר יום חדש,אמרה לעצמה,אמשיך כשארגע, לחצה על מתג ה sleep בידה וכבתה.