שתוקהולם

אפילו לא זוכר על מה רבנו

לבטח התחיל כערב נחמד של שנינו ביחד, צעירים צבורי נסיון בלהיות צעירים

מלאי רצון בריא להוות טוב בעולם חולה

ורוויי עדות מייאשת לאוזלת יד נוכח המחלה

היא כוכב מיורט במקום שייתמך להיות עולה

ואני איש הפחת שביטחונו עצמו בה נתלה

לבטח התחלתי אני את החרבת שמי השיחה, באיזו הרעלה צינית

 או שמא היה זה חוסר הויתור?

משם, שנינו מתחרים מי יזכה לתואר הנחשך 'פריק-המילה-האחרונה'

במקום שפנים נאיר ונזרח - נוטים להשאיר פתח למי ייצא יותר בן-זו

כמובן שאני כי האישה תמיד צודקת

תמיד זועקת

להקשבה אינסופית גם כשהיא שמעוותת

הרי לא התכוונתי להכעיס ולהשניא

אז אם פירשנת רע - מחדש תפרשני

כפעוט, שדורש שיבינו אותו, ובוכה שלא מצליח להעביר את המסר

לבטח היא הדבורה המלכה ואני - שמביא יומיום דבש - יצאתי בחסר

אך המכה

הו המכה

פוגעת בעוצמה כה עמוקה

בלי שבכלל תתכוון, ירתה עליי צרור

כה מנוון

כאילו עושה לי טובה שהיא איתי, כי מי אחרת תהיה

ואני, הדחוי בלאט, המצולק האומלל שטבע בחוסר מזל

לא זוכר איך לצוף ולא למה לצפות

איך לאכול מזון מגביל נפש מאותה נשמה מעודדת

זו שתמיד מזכירה לי שאני יכול, הלוא היא Miss CAN

הסוחפת דוחפת מרימה ונושפת למעל את רוחי המרודדת

שבלעדיה נוטה לאשמה ושפלה, מנציחה את "אני כה.. (מסכן)"

זה יעבור

הכל חולף

נשום חזק ועמוק

לא נותר אלא לסלוח לרגעי אחוזת אמוק

זכור כמה אחוזות יפות ראיתם בטיול המתוק

זכור את כל אלפי הנשיקות ו"אני אוהבתותך" שנמחו מפני לבך ברגע קט של מבוכה

רגע CUT כה אכזרי, במציאות קלוקלת בה גם הוא אפשרי

היא נרגעת הרבה יותר מהר ממני

היא סולחת בקצב שמתחרה במטבוליזם של אימה הרזה

(והנה קורץ לו ניחוש פוטנציאלי על מה רבנו בראשית ההמחזה)

ואהבתה אליי כה אנרגטית ונאמנה שסוללת בפן הרומנטי אמונה

אני, הפעוט הנאהב שמחפש להיות נלהב,

בולע את ההווה לעתיד בו כבר איני נעלב

ומציע "הגיע הזמן לעוד חופשה"

היא מחבקת "לאן בא לך?"

וכמה שנתחזק שולם שולם לעולם

ברור שאנו שבויים בקשר לא מושלם

ברור לי שלא תבין את הסאבטקסט, 

אך חייב בשם התסביך

"שטוקהולם?"