הפעם השנייה שראיתי את דן


Photo by Tim Mossholder on Unsplash / https://unsplash.com/@timmossholder

Photo by Tim Mossholder on Unsplash


1

האסיד קרע לי את המוח וגרם לנזק בלתי הפיך. למעשה, כשאשפזו אותי בכפייה ב 2008 לאחר כמה שנים של חוסר התאמה חברתית וחוסר יכולת לעשות שום דבר חוץ מלצייר ולחלום כל היום, זה מה שאמרו לי בקבוצת האינטייק, כשהעבירו אותי מהמחלקה הסגורה לפתוחה: ללא ספק, אמיר, עלית על הרצף הסכיזופרני. יתכן שבחוויה שלך אתה חש שבסך הכול דברים לא מסתדרים וזה יעבור, אבל לפי תיאורך את המצב, אנו משוכנעים, שזה לא יסתדר ולא יעבור, ואין לנו כל ספק - אתה סכיזופרן. פגוע נפש בריבוע. רק שתדע, שמבחינת המדע, זה מצב כרוני לכל החיים, ובלתי הפיך.

לא ידעתי מה לחשוב. זה באשמתי? אלה הסמים שלקחתי? אולי זה הקוק והטינה במסיבות, בשילוב עם היתמות שלי, שפיצצו לי את השכל? האקסטות והאסיד שלקחתי עם בנות זוג ונהניתי צרחות פצצות, כשאני בכלל הומו, אלה החומרים שבסופו של דבר קברו אותי בארון, חסמו את מוחי והפכו אותי לאוטיסט? האם זה 'סבל האמן' שלי? 'בעירה קדושה' של רוח נבואית? ובכלל, מה זה אומר - בלתי הפיך? הרי אני שפוי וצלול, איך הם הגיעו למסקנה הזאת? האם האנטגוניזם החברתי שחשתי סביבי הוא בגללי או שמישהו אחר אחראי למחדל? זה העניין? לא ידעתי מאיפה להתחיל להתייחס למצב. המורכבות הייתה קשה ועמוקה, ותכלס, זה היה גדול עלי. לא היו לי כוחות להתמודד עם מצבי החריג.

***

הייתי שווה נפש. כשבישרו לי על המצב זה השתלב עם כול שאר ה"לקחו לי, עשו לי, אכלו לי, שתו לי", שאהבתי להתפלש בהם בעוז במקום להתעשת. האמת, מכוון שבאמת הייתי במקום חלש ומוחלש לאחר שנים של מחנק בארון, מערכות יחסים מקולקלות, סמים קשים, וחוסר הבנה מהותי של מי אני בחיים האלה ומה צריך כדי לחיות בכיף, העדפתי לצלול למצולות פח הזבל הנפשי ולחכות לגאולה חיצונית, גאולה בביבים, שברור שתהיה נוראית ומבזה, טראגית ומכאיבה, וכך באמת היה. במקום להתאפס, להתלכד, לצאת מהארון ולהתחיל לחיות את חיי האמיתיים, נשארתי בלימבו מסוכן ופתייני, ובאמת לא הבנתי מה רוצים ממני ומחיי. האמנתי בכל מאודי, שהכול בסדר - לא שחררתי את המפלצת; בסה"כ ננעלתי על הצד הסטרייטי ברצף הדו מיני שלי, ואם אני כבר סטרייט, אז מותר לי הכול! : לחיות איך שבא לי, לצייר מהבוקר עד הערב מבלי לדאוג לפרנסה, להשתגע, להתבזות, להיעלם לתוך השקיעה. איך שלא אהפוך זאת, הגעתי, בשמחה רבה, למצב של מחיקת אישיות מלאה. סיכוי אפסי ללקיחת אחריות אישית ובנייה של חיים בוגרים ועצמאיים. 

***

התפרקתי עד הסוף. אני זוכר את עצמי מצייר בסטודיו בשמש במשך שעות, ציורים מופלאים בצבעים מרהיבים, מתמסר למחלה של חוסר התפקוד, לחולשה הנפשית, לתחושות התבוסה המבזה שאין ביכולתי לעשות כלום, שאין לי ברירה או יכולת בחירה - ומשוכנע שזה מצב שהחברה כופה עלי. ברגעי הצלילות הרגשתי שחוץ מלהתמסר לציור הנוצץ, לא נותר לי דבר בחיים האלה. המלכוד היה, שנהניתי מכל רגע. מאד. ידעתי שהנורא מכל מתקרב ולא יכולתי אלא להתמסר לקריעה הטראגית שתגיע, בכל מאודי. התנועה של חיי זרמה בכיוון הזה, התפתחה לשם בצורה אורגנית, כך האמנתי, וזרמתי, חלש ופאסיבי, רפה ועלוב, עם חוסר המזל. לרגע לא חשבתי שגורלי בידי ושאני יכול, למשל, לפנות לעזרה, לצאת מהארון או לנקוט בפעולה, שתעביר את חיי מהחושך לאור. זה בכלל לא עבר לי במחשבות. החופש האדיר שחשתי לאחר קשר אינטימי של כמה שנים עם מישהי רעילה במיוחד, היה לא פחות מפיצוץ קוסמי של הרס עצמי: היברידי לחלוטין, חולה ודקדנטי, אבסולוטי, מלוכלך, ואבוד ביותר. חטא קדמון, טאבו שנפרץ והתענגות חושית אימרסיבית, עד היסוד - בכחנליות עצמית בחגיגות מיתולוגיה חובקת עולם, צבעונית ואכזרית, יהירה, מרהיבה, ומושפרצת לכל הכיוונים. שקעתי בביזיון. הפכתי מעילוי לביזוי וצהלתי מכל רגע. לשנייה אחת, למרות הכאב הנורא והמצוקה שחשתי באותה עת, לא חשבתי על כך שאני, אמיר תבל, משלם על משהו בכפירה הנוראית הזאת, או שאצטרך יום אחד לתת דין וחשבון על עצמי ועל חיי.


2

זה קרה במרפאה לבריאות הנפש, יום שני אחד בבוקר, בתחילת החורף.



המשך יבוא


נכתב על-ידי
איתי שקד
אמן, הרפתקן אמנות, כותב בכיף. גוגל: "סיפורי העיר"
הדף נקרא 93 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי