הכותבת ואני

הכותבת ואני.

שפריריות בדמותן של אותיות מעופפות סביב החדר. צבען לבן בוהק מלכותי בנטייה לשקיפות. הן רוקדות חגות סביבי מנסות ללכוד את מבטי כמבקשות:

אנא, צרי לנו משמעות, צרפי אותנו לסיפור.

סיבוב נוסף והן נעלמות מתפוגגות אל תוך הריק.

ככל שהכתיבה השבועית שלי מתמשכת המילים, אותיות, משפטים,

מקבלים חיים משל עצמם. אני נותנת להם חיים וברגע אחר מוחקת.

כך כשהמלים הלבנות והבוהקות, עופפו במחוזות השינה שלי, לא הופתעתי.


הכתיבה שחדרה לחלומות יום ולילה, פגשה אותי עם שאלה.

מי מנהל אותה?

האם העיסוק בכתיבה הפך כבר ל"תפקיד", מעין עולם סגור עם חוקים משל עצמו,

האם אני הכותבת עובדת בו?

מה הן דרגות החופש שלי לנוע בקלות בין דמות הכותבת שבחרתי להיכנס אליה, לבין ההקשרים השונים של החיים שאני מקיימת?

האם אני מאפשרת לה מרחב גדול,

אולי מידי?

נתתי "מילה" לעצמי, להמשיך עם המחקר דרך כתיבה שבועית למשך שנה.

מחקר שדן בראש ובראשונה בי ובמה אני פוגשת בדרך הזאת.

וכן, יש לא מעט מהמורות שמייצרות שאלות.

חשיבותן בעיני היא מעצם היותן.

אחת התשובות מיני רבות שמצאתי היא לתחזק באופן קבוע סוג של ספקנות,

כך שישמר מתח מאוזן גם בין,

רגעי חשיפה שברירים שאני פוגשת בתהליך הכתיבה, כשאני עשויה לבקש עידוד וחיזוק,

וגם ברגעי בטחון ושמחה כשאני עשויה לבקש מחיאות כפיים.

יודעי דבר מציעים כי הדרך הטובה ביותר להתגבר על האגו, היא להתיידד אתו ולא להילחם בו.

להתבונן בכותבת שהיא אני לאפשר לה מרחב, לצלול, להיות, לחקור, להרגיש ולפעמים להיעלם.

לתת לה גם מקום לשמחה ולחגיגה, בשקט, באינטימיות בינה לבינה.

כך בונים עוצמה.


צפיתי בסרט ״השעות״ לאחרונה. סרט שעוקב בין היתר אחר תהליך היצירה של הסופרת וירג'יניה וולף בתקופה שהיא כתבה את אחת היצירות שלה "גברת דאלווי".

אני רוצה להתייחס כאן לשתי נקודות שמצאתי אותן מעניינות, אחת התאור שלה ככותבת,

והשנייה התאור שלה המתייחס לסגנון הכתיבה שלה.

שהן כמובן גם קשורות אחת לשנייה.

בסרט היא מוצגת כדמות שנעלמת לגמרי אל תוך "התפקיד" שהיא נכנסת אליו ככותבת.

היא חיה באופן מלא את הסיפור שהיא מייצרת במוחה, ללא יכולת, רצון, או עניין, לתקשר החוצה גם בהקשרים נוספים.

הבנתי אותה.

אני מאמינה שזה לפעמים נחוץ לכותב, אך אחד הכלים הנוספים שמצאתי שעובדים לי בהקשר הזה ולא רק,

היא גם הבחירה ליצר מרווח פנימי לקריצה ולשעשוע עצמי, שיפרק את כובד "התפקיד", במובן של המשמעות והרצינות המוגברת שמושמת עליו.

בסרט, יש גם רגע בו היא מצהירה בפני השותף שלה לחיים שיש לה את המשפט הראשון.

חיבבתי את רעיון "המשפט הראשון הפותח" שממנו כל הסיפור מתחיל, והחלטתי לנסות אותו.

כאן, אני מוסיפה ונוגעת גם בחקירה המתייחסת לסגנון כתיבה.

ואכן המשכתי לחפש אחר רעיון שיצית את דמיוני, שממנו יתחיל הטקסט להיכתב.

לפתע, אֵאוּרֵקָה, כמו שקורה לא מעט כשהתשובה הייתה כל הזמן מול העיניים.

התיאור הפותח שלי היא המטאפורה: "להצית את הדמיון".


איך הטקסט הזה מתקשר למגורים שלי כאן בהימלאיה?

ובכן, מעבר לכך שאני כותבת אותו מהמערה הצבעונית שלי כאן בדרמקוט בהימלאיה,

את הפרק בשבוע הבא, אקדיש לניסיון כתיבה בסגנון ה"טקסט הפותח" למטאפורה "להצית את הדמיון".

ויהיו בו גם תשובות וקשר למגורים שלי כאן בהימלאיה.

מה דעתכם?

ניפגש בשבוע הבא.



הצגת נתוני השימוש והמודעות

קידום פוסט

כל הרגשות:

2

2


נכתב על-ידי
EINBAR
יושבת בדרמסאללה הודו במרחב מיוחד למספרי סיפורים. בזכוכית מגדלת ובמראה לא סימטרית פוקחת עין לבחינה מחודשת של הכליות ובעיקר של הלב.
הדף נקרא 28 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי