שתי אהבותיי הגדולות והמפוספסות

הם היו שניים. הן היו שתיים. שני מאהבים, חברים, בני זוג שלי לתקופה קצרה ומופרעת, ושתי אהבות גדולות מהחיים שעוצמתן קרעה אותי לגזרים מרוב אושר, הרבה לפני שהתחלנו. שניהם היו ספרים, מעצבי שיער, אחד מרוקאי ואחד הולנדי, ושניהם הרסו לי את הבריאות. הבריאות הנפשית. ואת החיים. טוב אני סתם מגזים.

תשאלו אותי, 'מה למעצבי שיער עליזים שכאלה ולוויקינג שרירי, מקועקע וגלוח ראש כמוך?', ואומר לכם שמדובר בזיכרון מזמן עבר. מזכרת מתוקה - מרירה, מטורפת על כל הראש, משתי אהבות שלא יכלו להתממש מרוב שִׁטָּיוֹן של היצרים: אפרו בלונדיני, ענק ונוצץ עם זה ורסטות מחומצנות שמזדקרות לאוויר כמו במכת חשמל עם השני. ואני חשבתי: דיסקו. בשני המקרים, בתחילת שנות העשרים ובתחילת שנות השלושים של חיי, זו הייתה אהבה אמיתית וקיצונית, ובשני המקרים ההרפתקאות נגמרו בביזיון; בכאסח צורם ולא חינני.

אני מעלה בעיני רוחי את הסרטים עם שני המאהבים האלה, וזיכרונם חוזר אלי בחריקת בלמים.

"אתה שורד! אתה נמצא כל הזמן במצב של הישרדות! וכשמישהו כמוך שורד, זה נראה לא טוב! לא מתאים! לך מכאן! הומלס!" זה היה המרוקאי. תסבירו לו שבפעם הראשונה בחיי, אני מאוהב עד מעל לראש, ולא מסוגל לבטא את עצמי בצורה רהוטה והגיונית. בטח שלא מצליח לחשוף את רגשות גן העדן שלפתע גיליתי, רגשות יפים ועדינים ביותר, שלא הכרתי לפני כן. אני נזכר ועוצר את הדמעות. "שורד! הומלס!" הפציעה הייתה כואבת.

"דו מיניות לא מתאימה לי! בלתי אפשרי! זה חור! איכס! כאן לא החווה של טולסטוי במאה ה-19! פה אנחנו גאים עד הסוף! לך מכאן, מסריח!" זה היה ההולנדי. תגידו לו שזו הפעם הראשונה שאני מאוהב בגבר לחלוטין, ומוכן לוותר לראשונה על המבנה ההטרונורמטיבי שנצבר בנפשי במהלך חיי המאושרים. "זה חור! מסריח!" הכאב היה קשה מנשוא.

אמנם בשני המקרים היה מדובר בחפיפה אלימה עם הרבה קצף בפה ובפן ברוטלי ששרף את השורשים, אך את שתי אהבותיי הגדולות והמפוספסות תמיד אזכור בתור השמחות החזקות והמרגשות ביותר שידעתי. אהבות מונומנטליות שמרטיטות את ליבי חזק חזק עד היום, קורעות אותו אפילו, כמו קרטון, והפעם אינני מגזים.

כך או אחרת, שתיהן כבר שייכות לעבר שתם ונשלם ולעולם, לעולם, לא יחזור.