במרצדס עם עוזי

כל בוקר אצלנו בחנות הוותיקה שבלב שוק הכרמל, אבי יהושע שותה הפוך קטן בכוס מורתחת. הוא שופך שקית סוכר לתוך הכוס שהנחתי על הבר, אני לוקח אותה ומכין את ההפוך בלי קצף, מערבב טוב טוב שיימס הכול, ואז אבי לוקח את המשקה למגרש החנייה שלו שברחוב גדרה. כשהוא מחזיר את הכוס, הוא בדרך כלל נשאר לסיבוב נוסף, וזה הזמן שאנחנו מפתחים שיחה, שתמיד מרתקת, ותמיד אבי אומר: "אח שלי, זה באמת! תראה איך העור שלי סומר!" ומרים את היד וסביב המרפק העור מזדקר חידודין חידודין ואנחנו צוחקים.

אבי יהושוע הוא לקוח קבוע וגם אחד מהחבר'ה הוותיקים בשוק. במקור הוא מאילת ועד היום מכיר את כל בעלי המועדונים והעסקנים של העיר הדרומית, אבל הוא חי במרכז כבר כמה עשורים. בשנים הראשונות לא היינו קרובים. חשבתי שהוא מלווה בריבית או גובה כספים מסוכן, תמיד בעניינים לא ברורים עם כולם, ידו בכל ויד כל בו, איש של כבוד שנראה כמו חבר של האחיין של טוני סופראנו, עם חברות אילתיות גדולות וצבעוניות שבאות לבקר אותו מידי פעם, אבל האמת היא שפשוט יש לו הרבה נכסים בשוק, והוא גובה את דמי השכירות שלו בכיף, ותכלס, כולם אוהבים אותו. ממקס מהמיצים ויונה מהתיקים, ועד לאבי מהתמונות והאיציקים.

לאחר כמה שנים של קפה בוקר יום יומי ושיחות אינסופיות, הדיבור שלנו העמיק והבנתי שהרבה שנים הוא חי על הקו ישראל – דרום אמריקה - המזרח הרחוק. האמת היא, שכמעט כל הסיפורים מסמרי השיער שסיפר ממש לא שייכים לכתבת מגזין, אולי יותר לתסריטים של סרטי אקשן הוליוודיים פרועים וקיצוניים, אבל לאחר תהליך צנזור מבדר, הצלחנו למצוא סיפור שמתאים למדור שלנו בדיוק.

במרצדס עם עוזי: בעקבות הקפה הטוב ביותר בדרום אמריקה

"אני אומר לך אח שלי, זאת הייתה הזיה מוחלטת. חשבתי שעולה לי פלאשבק מהאסיד בפול מון."

"מרצדס אמיתית?" אני מכין את הקפה הקבוע של אבי.

"אמיתית ונוצצת בשחור מבריק בלחות של הג'ונגל."

"לא להאמין." 

"ממש. זה קרה ביום השני לטיול. טיילנו בשביל נידח עמוק ביער ושם מצאנו אותה - מרצדס חונה בין שני עצים גבוהים ונראית כאילו הגיעה זה עתה מאולם תצוגה - המפתחות בפנים, מיכל דלק מלא, ואף נפש חיה בסביבה.

"מה זה עושה פה?" יוסי בובליל שאל אותי.

"לא יודע", עניתי לו, "אבל אני רואה בזה סימן. נראה לי שהג'ונגל מציע לנו מתנה."

בלי לחשוב פעמיים, החלטנו לקחת את המרצדס ולהמשיך בה את המסע דרומה, דרך פנמה ועד קולומביה. כדי להגן על עצמנו, רכשנו מסוחר נשק מפוקפק בסן חוזה שני רובי עוזי."

"מדהים ומטורף. חיים בסרט. איך היה הטיול?"

"סרט על מלא. המסע היה מדהים. נסענו ימים ארוכים בכבישים מתפתלים דרך יערות גשם עבותים, ראינו זריחות מעל מפרצים גועשים, שקיעות בהרים, עברנו בכפרים קטנים וציוריים, וחצינו את הגבול לפנמה בדרך מאובקת שבקושי הייתה מסומנת במפות."

"איפה אכלתם? איפה ישנתם? איפה שתיתם קפה?"

"מטורף אחי. ישנו בפינות מחבוא צדדיות כדי שלא יגנבו את האוטו ושיחקנו באש."

"באש?"

"כן. בכל פעם שעצרנו בבר מקומי בג'ונגל לשתות קפה, החננו את המרצדס במקום בולט, ויצאנו מהאוטו כשהעוזים גלויים לעין. התושבים המקומיים הביטו בנו בעיניים פעורות - תיירים לבנים עם מכונית פאר ונשק אוטומטי, זה לא היה מחזה שכיח באזורים אלה."

"מה שנקרא, לא צריך לדבר, תן לעוזי לדבר במקומך."  

"שלא נדע. היינו צעירים וסתומים. בבר אחד בעיירה קטנה בפנמה, בעל המקום הגיש לנו קפה גיישה חזק וסמיך בכוסות חרס קטנות, ושאל אותנו בספרדית מגומגמת מאיפה המכונית. יוסי בובליל ענה לו בחיוך -

"מתנה מהג'ונגל."

אני ליטפתי את העוזי."

"פסיכי. איך היה הקפה?"

"מעולה חבלז. כשהגענו לקולומביה, היה נראה שההרפתקה הופכת למסוכנת יותר. בכפר קטן בחבל אנטיוקיה, בצפון מערב המדינה לא רחוק מהעיר הידועה מג'יג'ין, כשעצרנו לקפה באזור תחנת הרכבת, כמה מקומיים התגודדו סביב המרצדס. הנפנו את העוזים באוויר, אפילו היינו יורים להם בכפות הרגליים אם היה צריך, אבל הקהל התפזר. פתאום, בחיוך, אחד מהם ניגש אלינו ואמר באנגלית רהוטה: "החברים שלי רק התפעלו מהרכב שלכם. לא צריך להפחיד."

"באמת? כזה קול הוא היה?"

"כן! קלט אותנו ילדים טיפשים ומתלהבים. הוא הציג את עצמו כקרלוס, בעל מטע קפה באזור ריסרלדה, והזמין אותנו לטעום את "הקפה הטוב ביותר בקולומביה".

"וואוו איזה טוויסט בעלילה!"

"לגמרי! הסיפור בכלל מתחיל כאן - מופתעים לגמרי מהטוויסט, הסכמנו, ונסענו אחריו כמה שעות למטע. הוא היה כל כך נחמד ששכחנו לנעול את המרצדס ודפקו לנו אותה שם עוד לפני שסיימנו את הסיור!"      

"לא!"

"כן!"

"מה עשיתם?"

"טוב זה כבר סיפור אחר לגמרי. אמשיך מחר בבוקר."

"סגור."

המשך יבוא