שלוחו של אדם

"מאיה, אנחנו מכירים כבר כמה? 5 שנים? לא נעים לי להגיד, אבל כבר בפגישה הראשונה שלנו באוניברסיטה ראיתי בך משהו אחר. אבל פחדתי. פחדתי שאם אשאל ותסרבי, יהיה מוזר ולא נוכל להמשיך ללמוד יחד. כל פעם שסיפרת לי על בחור נוסף שפגשת, משהו בי מת מבפנים. עכשיו, כשכולם בסגר ואני לבד בבית של ההורים, החלטתי שכבר אין לי מה להפסיד. אני רוצה לצאת איתך, אני רואה בך יותר מסתם חברה. אני מקווה שתוכלי לתת לזה צ'אנס".

מאיה הסתכלה עליי ועיניה התמלאו דמעות. "וואי תומר, אני לא מאמינה..."

אלו הרגעים שאני מבין שבחרתי במקצוע הנכון. הבאתי לה את הערכה שלנו, חבילת טישו תלת שכבתי, מחברת עם כיסוי קטיפה ועט, כשכולם מעוטרים בלוגו של החברה, והנחתי יד על כתפה.

"אתן לך כמה דקות ואז את יכולה להחליט, להתקשר אל תומר ישירות או להעביר דרכי את תשובתך, הוא כבר שילם על מה שצריך. את יכולה לבחור את מה שהכי נכון לך".

דווקא בקורונה העסקים ממש פרחו. הביקורות החיוביות רצו ברשתות החברתיות והביאו עוד ועוד לקוחות. תמיד היו אנשים שמתקשים לבטא רגשות, שלא יודעים איך לגשת או כיצד לעשות את הצעד הנכון. תוסיפו לזה חרדות וריחוק חברתי ופתאום אני, כמו כל השליחים הפכתי חיוני.

יצאתי מהדירה וחיכיתי שמאיה תנסח עבורי את המסר הנכון לתומר. בינתיים העברתי לרואה החשבון את החשבוניות של השבוע. הבן של גברת סגל מכפר סבא למשל, לא דיבר איתה 12 שנים בגלל ריב מכוער. כבר כמה שנים הוא רצה להגיד לה שהוא מצטער, אבל לא הצליח לעשות את הצעד. זו הייתה עבודה קלה, האמא אמרה שהיא סולחת עוד לפני שסיימתי להעביר את המסר וגם קיבלתי טיפ יפה. לאחרונה, אני מציע להחזיר ציוד שנגנב בתוספת פיצוי וסליחה, גם בעילום שם. המכירות קפצו מעבר למה שיכולתי לדמיין.

זה התחיל כתחביב והפך תוך שנה למכונה משומנת של סחר ברגשות. הסוד הוא איזון בין קרבה, אמפתיה, ובניית סביבה נעימה ומאפשרת אבל עם ניתוק רגשי, כשברור לשני הצדדים שאני רק השליח. לפעמים אני משתמש בדמיון מודרך כדי שהנמען ירגיש את הלקוח יושב בחדר. זה כמובן לא תמיד מצליח, לפעמים התגובה היא כעס או תסכול, אבל לרוב אני מסיים את העבודה בלי להשאיר בלאגן מיותר. כשאני נכנס לפתח הבית אני כבר לא רועי, הניתוק הרגשי עוזר לי לעבור מכתובת לכתובת גם אם יש בכי או כעס ולהמשיך הלאה.

***

כשחזרתי למשרד חיכו לי שלושה טפסים חדשים מלקוחות פוטנציאליים, פתחתי את הטופס הראשון. מדובר בלקוחה בשם דפנה, בזוגיות כבר שנתיים. בראש היא כבר תכננה חתונה אבל ברגע אחד בן הזוג שלה ביקש פסק זמן כדי לחשוב על הקשר. היא יושבת בבית כבר שבוע ולא מצליחה לחשוב איך לגשת אליו ולהגיד לו מה היא מרגישה. סיפור יחסית שגרתי אבל כדי לעשות את העבודה כמו שצריך הלקוחה עונה על שאלון ארוך ומקיף. לפעמים הפרטים הקטנים הם אלו שמצליחים לפתוח את המעצור של אותו אדם ששליח רגשות דופק לו בפתאומיות על הדלת. שמחתי לראות שהכתובת נמצאת בשכונה בה גדלתי ואז ראיתי את שם הנמען: נדב גל.

הידיים החלו לרעוד והלב פעם בחוזקה. הרגשתי שוב כמו אותו ילד חסר ביטחון שהייתי בתיכון. הייתי רגיש מדי, שקט, לא מספיק "גבר". היו לי כמה חברים אבל מעולם לא הצלחתי להיות חלק. חלק מאלו ששיחקו כדורגל, חלק מאלו שהסתובבו עם הבנות, חלק מאלו שהיו בטוחים בעצמם ובמקום שלהם, חלק מהקבוצה בה כל כך רציתי להיות.

זה היה בכיתה י"א, הייתה עבודה באזרחות והיינו צריכים להתחלק לזוגות, להפתעתי ניגש אליי נדב גל. אף אחד לא דיבר על זה בקול אבל כשנדב גל מחליט משהו, אם מדובר על הברזה מהשיעור או על כוחות במשחק כדורגל, כולם היו מקשיבים בלי להתווכח. יש ילדים שקראו להם בשם הפרטי כמו קובי, יש ילדים שקראו להם בשם משפחה כמו רובינשטיין, לנדב גל קראו פשוט "נדב גל", ביראת כבוד.

הסכמתי לעשות איתו את העבודה והתחלתי לצאת עם נדב גל והחבורה שלו. הייתי בעננים, כמעט לא הרגשתי שאני עושה את העבודה לבד. יום אחרי ההגשה, שאלתי אותו לאן יוצאים בשישי. הוא לא ענה, רק חייך וצחק לי בפרצוף. 15 שנים ואני עוד יכול לראות אותו צוחק.

מאז ראיתי אותו כמה פעמים ולא מצאתי את האומץ להגיד לו מה אני מרגיש, להסביר לו שהבגידה הזאת ריסקה לי את הביטחון השברירי גם ככה שהיה לי באותה תקופה. שהצחוק הזה גרר אחריו רצון להיות מאחרי מסיכה, ליצור קשרים רק בשם אנשים אחרים.

לא יכולתי לוותר על הפנייה, החברה של נדב גל הגיעה דרך לקוחה שמפרסמת אותי בחינם באינסטגרם מאז שהצלחתי לפתור עבורה סכסוך משפחתי מורכב. התארגנתי למפגש, מנסה כמו תמיד להיכנס לדמות המקצועית ששמרה עליי עד היום.

"רועי! כמה שנים לא ראיתי אותך! הפתעת אותי ממש. כנס כנס". נדב גל היה שונה מאוד משזכרתי אותו- חולצה מכופתרת, משקפיים, טון לבבי ונעים אבל החיוך היה מוכר כל כך עד שגרם לי ליובש בגרון. ניסיתי להיות אובייקטיבי, הסברתי לו שאני פה בתפקיד, שאני רק מעביר מסר מדפנה. ברגע שאמרתי את שמה שקט מתוח השתרר בחדר, נדב גל התיישב באיטיות על הספה וסימן לי שהוא מקשיב. הצלחתי להיכנס חזרה לדמות והייתי מקצוען. כמו תמיד.

בהתחלה מסביר את הרקע. דפנה פנתה אליי כי היא מרגישה שזהו מוצא אחרון, שהיא מרגישה שהמילים שלה כבר לא עוזרות ומבקשת עזרה. לאחר מכן, מוודא שנדב יושב בנוח, נושם עמוק ועוצם עיניים, לאט מתחיל להקריא את המסר, משתמש במידע של דפנה עם שינויים קטנים בניסוח כדי שייכנסו ללב. בסוף, עוצר ושותק, נותן למילים למלא את החלל.

"אני מאוד אוהב את דפנה, אבל ברגע שהיא העלתה את נושא החתונה, נבהלתי, אני לא חושב שאני אדם ראוי מספיק בשבילה, אתה מבין? לפעמים אני מרגיש סתם אפס, שום דבר אני לא מצליח לעשות כמו שצריך. עכשיו אני מרגיש שגם הקשר הזה חומק לי בין הידיים".

המשכתי לשתוק, היה לי מוזר לראות אותו ככה, חסר ביטחון. הוצאתי מהתיק את הערכה שלנו, חבילת טישו תלת שכבתי, מחברת עם כיסוי קטיפה ועט, כשכולם מעוטרים בלוגו של החברה, והנחתי יד על כתפו. " היא אוהבת אותך, אמרתי". נדב גל, לקח את הטישו והחזיר לי את הדפים. "תודה רועי", הוא אמר, "אני אתקשר אליה, תודה שעשית את זה בשבילנו אחי". השארתי אותו על הספה, מכונס בעצמו, ארזתי את התיק והתחלתי לצאת החוצה. מנסה להחזיק את עצמי דקה אחת אחרונה.

בערב קיבלתי הודעה בנייד: "רועי, ממש תודה על היום. אני לא יודע אם אתה זוכר, אבל בסוף התיכון התנהגתי אלייך כמו חרא. שנים רציתי לומר שאני מצטער אבל התביישתי. אני מבקש סליחה. אני מניח, שגם לי כמו דפנה, יש קושי להעביר רגשות, תוכל לעזור לי?"

קראתי את ההודעה שוב ושוב, לא הצלחתי לענות, לא ידעתי מה להגיב. מבין שכדי לבקש סליחה אולי אפשר להזמין שליח, בשביל לסלוח צריך לקלף את הקליפה.