כרוניקה של ג'וינט קטלני 5
"הצבעים הפציצו לי את החושים. הרגשתי שנעלמו לי העפעפיים והעיניים פקוחות עד הסוף. מפלים זורמים של אותות ומופתים וזנבות חשמליים, בצבעי שמן זרחניים, מתפתלים ומהבהבים במרחב סטרילי בתודעה. בתוך מסגרת של זהב נוצר דימוי תלת ממדי, מורכב ופועם, של פריחת השקד. בריבוע אחר חמניות מסתלסלות כנחשים מתוך אגרטל במעגל חיים שלם, מההנבטה ועד הריקבון. על הקיר ממול שני סרטנים ענקיים מתגלגלים באלימות אחד על השני בגוונים של ירוק זרחני, ורוד זוהר וצבתות ענק באדום של רצח. הם קופצים מהקיר ומתגלגלים במסדרון מצד לצד. לילה כוכבי מתפוצץ בעיגולים שמתפזרים מעל אדווה של עיר מתנדנדת. בשדה פתוח ורוטט עלוות ברושים מתפתלת בפראות במעלה הציור ומתמזגת עם פיתולי עננים, שצורחים ללא רחמים בשמיים של לבן ותכלת. אני נכנס לחלל אחר ועל קיר גדול ציור עצום של שדה חיטה מהבהב לכל עבר עם רוחות שעוברות בגלים דרך השיבולים הצהובות והשמיים... צהוב זורח, רוח פרוע... הציור מסתלסל לכל עבר בתנועה בלתי פוסקת של זהב מסנוור... הבזקים חשמליים ועקיצות עמוק במוח... אני עומד מול הציורים ומרגיש שמוחי עולה באש. אני במצוקה נוראית וחש קרוע, בעיצומה של שואה אכזרית. החומר שעישנתי מכניס רוע בלתי נתפס, בטפטופים של רעל, עמוק לתוך עיני והיטב לסבך נפשי. אנשים זרים מסתכלים עלי בחשד. הצעידה בחדרים של המוזיאון קשה כמו עינוי סיני מתמשך. אני מרגיש כמו זומבי שצועד כבד ומט ליפול, בערפל בהיר של מוגבלות מתקדמת. המיינד פתוח ושפוך מסביב, מותקף במיליון פרטים וריגושים. אני מסונוור מאור שפורץ מכל הכיוונים, מרגיש טרוף למוות בשקיפות של קרני רנטגן, ברגע ההקרנה. אני חייב לברוח מכאן.
ההליכה הביתה שואתית לא פחות. אני מרגיש כמו קצה עצב קרוע, חשוף וצלוף, כל בריזה ברחוב וכל דמות שעוברת כואבות כמו אלף דקירות של מוט מלובן. אני נתון בחרדה קיצונית ובפניקה, שמא עובר אורח אקראי יתחיל לדבר איתי ולא אוכל להגיב, אראה חשוד, ויזמינו משטרה. אור השמש מפרק חומרים בגופי, שנעלמים, עם כל צעד שאני עושה. אני רוח רפאים זרחנית. אני חוצה את רחובות העיר כמו הומלס אומלל שלא קשור לכלום ומאיר לכל עבר כמו פרוג'קטור חשמלי.
***
למרות הסבל והכאב, משהו בי מרגיש צעיר ופרוע ובליבה של הרפתקת חיי שהשתבשה, בגלל הג'וינט הארור. אני מתעקש, למרות הכול, לתפוס את היום עד הסוף.
***
אני נכנס בצעדי שיכור לרייקסמוזיאום. פלא שלא עוצרים אותי בעוון תימהונות. גם כאן אני מרגיש כבעיצומה של מכת חשמל שלא נגמרת. התמונות בוערות על הקירות לאור היום. ההליכה בחדרים מרגישה נוראית וכסבל בלתי אנושי. פתאום אני עוצר, משתהה, נושף ומתנשף, מול 'משמר הלילה' של רמברנדט. נשימתי נעתקת. הדבר עצמו. הסצנה בציור כל כך חיה ומוחשית, שאני ממש עומד במרכז סמטה אמסטרדמית במאה ה-17, בשעת שקיעה, צופה בחבורת שחקני תיאטרון רחוב, שעומדים מתחת לפנס בודד. זה מכה בי. החדר שחור. המיינד המסומם עוזב את הגוף ונודד בזרם של חלקיקים לתוך התמונה... אני שם. אנשים, ממש הייתי שם: הדמויות עומדות סביבי קפואות כמו בובות שעווה ואני בטראנס. עובר כמו רוח רפאים בין הדמויות... רואה את רקמות הבדים... מריח ריחות חריפים של זיעה הולנדית מיובשת ואבקת שריפה... על הקיר שמאחורֵי חבורת הדמויות אני מזהה בעלטה גרפיטי לא קשור של ברקוד הזוי, כמו זה שראיתי על העורף של המוכר ברוקראי... אני בשוק. מזועזע. הדמויות מתחילות לזוז. רוח מתחילה לנשוב בדגלים שעל הכידונים... אני שומע את נצנוץ הדממה של נצח ההיסטוריה האירופאית. לפתע הדמויות מתחילות לדבר. בהתחלה כרחש לחישות עמום, ואז, לאט לאט, מלמול שמתפתח לקשקשת ברברנית של קללות וצחקוקים באוזניים. הפטפוט גובר ולבסוף הופך לפוליפוניה מסטולית של צרחות בג'יבריש, שמשסעות לי את המוח. פצצות בגולגולת. רעד נורא אוחז בגופי. ידי רועדות. אני תופס את ראשי ונושם עמוק. אני חוזר לגוף. אני עומד במרכז החדר, המום. בזיכרוני רץ הדימוי של שני הסרטנים שקפצו מהקיר והתגלגלו זה על זה באלימות במסדרון אצל ואן גוך. רק שלא יתגלגלו עכשיו לכאן, לתוך החדר. מצוקה קשה. הלב פועם חזק והחזה מפוצץ. כואב לי הראש. רק זה היה חסר. לשמוע קולות. לראות חזיונות. בקטע רע. אני מתנפץ לרסיסים. אם לא הייתי נבוך מהבושות, הייתי נופל מהרגליים ומאבד את ההכרה כאן על הרצפה. בכוחות אחרונים אני אוסף את עצמי, נפרד מהציור ועוזב את החדר.
פצוע נפשית ומדמם רגשות, אני יוצא מארמון המוזיאון וצועד במורד הרחובות אל עבר התחנה של החשמלית. הקולות לאט לאט פוסקים. "אני נשבע שלא לעשן יותר שום דבר בחיי חוץ מסיגריות לייט", אני חושב במצוקה תוך כדי הליכה ובקושי יכול לעמוד על רגלי. אני מגיע לתחנה. מתיישב. מקיא את נשמתי.
עליתי על הקו שנוסע לאמסטלוין והתרסקתי על כיסא בקצה הקרון. אני חש מיובש ומרגיש במוות קרוב מאד. אני מחזיק את עצמי בחיים ויורד בתחנה של סוף העולם. חשוך. קר. אני מתנדנד כמו רוח רפאים ברחובות הנטושים של אמסטלוין ומגיע לבית של בן וריקי. בכוחות אחרונים מוציא את המפתח מתחת לשטיחון ולאחר כמה ניסיונות מצליח לפתוח את הדלת. היא נטרקת מאחורי ואני נופל על הספה בשארית כוחותיי. חשבתי שאני מת."
המשך יבוא