תריסים
אני יושבת אצל שירה בחצר ואז טלפון. על הצג יגאל תריסים. מי זה פור גאד סייק יגאל תריסים? ולמה הוא מתקשר אלי? שירה באמצע סיפור על ענבל ואני מתה לדעת מה נסגר שם ברבנות אבל יגאל תריסים לא מתייאש. אני עונה. ומהצד שני שבריר שתיקה ואז קול גברי עמוק שהוגה את שמי באינטונציה הכי יפה. ורד. "אני חושבת שזו טעות" אני אומרת בחצי נחמדות והוא אומר שלא ושהוא היה אצלי לפני שנתיים בערך. "התקנתי לך את התריסים במרתף שהפכת לקליניקה, ואחר כך עוד הובלה קטנה שביקשת" הוא אומר בקולו העמוק. אני מתחילה להיזכר. גבר שחום וגבוה, קרחת וקעקוע של נשר על הכתף, ריח של סיגריות, רווח בין השיניים. אני תמיד שמה לב לשיניים. איך אני יכולה לעזור? אני שואלת, ושירה לוקחת את הנייד שלה ומצלמת את המאפינס פירות יער שהיא הכינה לנו. בגלל כל המצב במדינה וזה...אני מחפש עבודה. "איך אני יכולה לעזור לך עם זה? התריסים אצלי בבית פיקס. "עשית עבודה טובה מדי" אני מנסה להרים לו. "אני יכולה אולי לפרסם ולהמליץ עליך בקרב חברים". "תודה, כן. זה יעזור" הוא אומר באכזבה ואני יודעת שמעבר לקו עומד אדם שבור. "טוב, אז שיהיה בהצלחה" אני אומרת ומגלגלת עיניים לשירה שתבין שאני לא נהנת ולא מתכננת להמשיך בשיחה. הוא אומר בהיסוס "לא חייב תריסים, אפשר גם תיקונים, צבע או ניקיון". "בינתיים לא צריכה אבל אני אחשוב על משהו. מבטיחה". אנחנו מנתקים. "אז מה עם ענבל" אני חוזרת לשירה אבל היא כבר מסתכלת בשעון "אני רוצה להספיק משהו לפני היוגה" היא אומרת ואני מבינה את הרמז ומתקפלת. כשאני חוזרת הביתה אני נכנסת למיטה עם הספר שלקחתי מהחדר של ליבי, אבל העינים הופכות כבדות בשנייה. למה אני כל כך עייפה אני תוהה ונזכרת ביגאל וברווח שלו בשיניים ומתפשטת לי בגוף מין תחושה נעימה. כאילו הצרידות הזו של הקול שלו עוטפת אותי. והגודל שלו הוא אדמה יציבה. אני מחייכת ונרדמת עד שהטלפון של ליבי מקפיץ אותי "אמא אני ברכבת את אוספת אותי? "את לא אמורה לסגור לילה בבסיס היום?" אני שואלת בהפתעה. "זה מחר" היא משיבה בחוסר סבלנות. "טוב" אני אצא. ליבי נכנסת לאוטו עם המדים, והלב שלי מתמלא גאווה. "הי מאמו" היא אומרת לי תוך שיחת טלפון. היא צוחקת, ומספרת על איזו מסיבה. אני מרגישה שזה הכי לא מכבד ההתנהגות הזו שלה אבל שאני רואה אותה שמחה, זה ממלא אותי אז אני זורמת ולא מעירה לה. שאנחנו מגיעות הביתה היא מבקשת סלט ועולה להתקלח ואני קוצצת וקוצצת ושרה את השיר של קלפטר ששמעתי כשהייתי בדרך לרכבת. ליבי יורדת לבושה ואומרת שהיא הולכת עם מאיה לסרט. היא אוכלת את הסלט ואנחנו קצת מקשקשות על החופשה של הקיץ ולאן כדאי לטוס. לפני שהיא יוצאת היא מבקשת שאוציא לה אוהל ושק"ש מהמחסן. שאני יוצאת למחסן אני מנסה לפתוח את הדלת, מושכת חזק עד שאני עפה איתה אחורה ונופלת על המותן השמאלית, רעש עז נשמע וכל החפצים שלנו מתגלגלים כמו דומינו. אני מסתכלת בעשרים שנים מתרסקות על הרצפה ומרגישה שכל החוזק שלי מתאדה כמו גם התפיסות וההרצאות שאני עושה לחברותיי ומטופלותיי על זה שאנחנו לא חייבות להיות עם גבר. אני מנסה לקום ומורידה את הג'ינס לראות את השפשוף אבל אין סימן רק כאב ועלבון מהדלת ומהריצפה ומהלבד. כל הקלילות שאפפה אותי הופכת לגוש רחמים עצמיים שתקוע בגרון. הנפילה הזו שהזכירה לי כמה מסה יש עלי. כמה מסע עוד עלי ללכת. החפצים שלנו שפוכים בחצר בערימה. הלול הישן מהעץ שקיבלנו מעידית, שולחן ביליארד של איציק, שידת איפור ישנה שלי, מזרן ים שהיינו לוקחים לכנרת, מטקות והגלשן של נמרוד, ארגז של לגו שאני שומרת לנכדים, מכונת תפירה שפעם קניתי ביד שניה כשחשבתי להתחיל לתפור ועוד רסיסי חיים שהיו, שכמעט היו ואולי שכבר לא יהיו. אני יודעת שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה ומתגנבת לראשי מחשבה על יגאל תריסים. אני מוכנה שלם על זה, שמישהו אחר יאסוף את החיים שלי מהריצפה. אני מתקשרת אליו ואנחנו קובעים למחר בבוקר. אני לא יודעת איך להסביר את זה אבל אני מתרגשת ומתקלחת בבוקר לפני שהוא מגיע. הוא מאחר בעשר דקות ואני חושבת איך אדם שזקוק לעבודה מרשה לעצמו לאחר ואז מיד מתנצלת מול עצמי על הפטרונות הזו ומיד מבטלת את המחשבה הזו. שהוא דופק בדלת אני מסדרת את הפוני ונעמדת זקוף. "הי, מה שלומך?"אני שואלת והוא מחייך. "מאיפה להתחיל?" הוא עומד נבוך. "תשתה משהו?" "לא תודה". אני מובילה אותו לחצר ועולה לחדר עם קפה. מדי פעם מציצה מבעד לתריסים לראות אותו. הוא מרים את החפצים בקלות ומסדר אותם לפי הגודל, מנקה את המחסן ומחזיר דבר דבר בעדינות. מסיר אבק ממה שלא היה עטוף. אני יורדת אליו, מגישה לו מים עם נענע ולימון בכוס זכוכית ויושבת על הנדנדה שליד "אז מה שלומך?" הוא עונה: "תקופה קשה..גירושים, אין פרנסה, לא קל". אפשר היה לראות את הכאב שלו מונח על קנה הנשימה, הדאגה שלו גרמה לי לרצות לחבק אותו ולהגיד לו שיהיה בסדר. שאפשר להתגרש ולחיות. במשך דקות ארוכות הבטתי בו עובד ושתקנו, שהוא סיים הוא התיישב לידי ושתה בלגימה אחת את המים. נכנסתי להביא את הארנק וכשנתתי לו את הכסף אמרתי לו שהוא יכול לבוא לכאן כל שבוע לתקן משהו.