שבט חלל, 3

הגיחה הרביעית

התרגשות עברה בין האנשים כאשר פרטי המשימה הבאה הוזנו למערכת. היעד הנבחר היה מערכת טאו בלווייתן. מסע של עשרים שנה, הלוך חזור, אל כוכב שהופיע לא מעט בחזיונות הקולקטיביים של בני הארץ של תקופתנו. שוב לא קיבלנו כל פרטים לגבי המשימה מראש. רק שעלינו להתייצב שם ולחזור לאחר ביצוע ההוראות. טיקה ידעה. אבל הסתירה מאיתנו את המידע כפי שנצטוותה, עד לרגע המיועד. 

לפני היציאה ממערכת השמש היה עלינו לעבור בתחנת פלוטו ולפרוק שם משלוח אספקה של מזון וחמצן. התחנה סובבת את מערכת השמש באיטיות רבה, לא רחוק מגבולה הפנימי של עננת האורט, ומשמשת בעיקר כמערכת התראה מוקדמת מגופים אסטרונומיים מסוכנים בפוטנציה. השימוש הנוסף שלה הוא כמחנה ענישה וחינוך מחדש של פקידי חברה רמי דרג שסרחו אך נחשבו עדיין בעלי תועלת עתידית אפשרית. הארץ אפשרה להם לצאת לגלות לכמה שנים ולחזור לאחר שראו את האור, לרוב.

האווירה הכללית בתחנה הייתה עגומה והאנשים היו משונים מאוד בעינינו. טיקה הזהירה אותנו לא להוריד את החליפות בשהותנו שם ולעבור טיהור ועיקור כשאנחנו חוזרים. מערכות החיסון שלנו לא היו מעודכנות במאה שנה של אבולוציה ויראלית ובקטריאלית על הארץ ואין לדעת במה אנחנו עלולים להידבק שם. לא היה קשה לעמוד בפיתוי. זו הייתה סביבה אנושית מאוד נוכרית ומוזרה עבורנו. 

נכנסנו לתאי ההקפאה. כולנו מלבד זוג אחד. ואניד וקרלוטה צזיקביק. הראשונים בדברי הימים שלנו להיות מוזכרים בשמם הפרטי.  כשהתעוררנו בשוליה של מערכת השמש האדמומית הזו, הם היו בני 36, עם שלושה ילדים, ועם התחלה של פתרון עבורנו. שטח רחב וחם לא רחוק מחדר המנועים פונה מתכולתו והפך לחממה - הפסולת האנושית שלנו הפכה לדשן -  שדה שיפיק עבורנו מזון באופן עצמאי. תפוחי אדמה וקישואים ועגבניות ודלעת וחיטה. 

לא פחות מרשים מכך - תוכנה נכתבה שאפשרה לנו לגשת אל טיקה בערוץ סודי ולדבר עימה מבלי שהדבר יופיע ברשומות הפרוטוקול הרשמיות שלה. לא יכולנו עדיין להשפיע על הנחיות המשימה שלה או לעקוף אותן, אבל זו הייתה התחלה. 

המתנה השלישית והגדולה ביותר של בני הזוג הייתה תכנית הלימודים. האסטרונאוטים הראשונים שיצאו לחלל היו טייסים ומדענים. אנחנו היינו יתומים ועקורים שנאספו משולי החברה והועלו על חללית שהבינה מה היא עושה ולא הייתה זקוקה להם הרבה. זכינו לאיזו הכשרה, אבל בסיסית מאוד. הצזיקביקים בילו הרבה מזמנם בהתעמקות ולמידה ובנו עבורנו הכשרה מקיפה שנועדה להילמד על ידי כל אחד מאיתנו ולהעניק לנו הבנה תיאורטית ומעשית - יישומית של המערכת שבתוכה אנו חיים ושל הסביבה השחורה הזו שבה אנחנו שטים. זוהי עד היום תכנית הלימודים הבסיסית שאנחנו מעבירים כל ילד וילדה על גבי הטיקה. אם כי נוספו לה בהדרגה גם פרקים מתקדמים יותר.

מערכת טאו לוויתן הכילה שני כוכבי לכת בטווח הראוי בערך למחייה מן השמש שלה. משימתנו הייתה לסקור את שני הכוכבים הללו ולבדוק את היתכנות של פרויקט התיישבות אנושית עתידית על פניהם. שניהם התגלו כקנדידטים אפשריים, אך לא אידיאליים. ראשית היה את עניין הטמפרטורות. הראשון היה קצת חם מידי. עם טמפרטורת שטח ממוצעת של 87.3 מעלות צלסיוס. השני קר מידי, עם טמפרטורה ממוצעת של כ-35.7 מתחת לאפס. זה כשלעצמו לא היה נורא. בראשון ניתן היה לקיים חיים בקטבים, בשני, באיזורים הטרופיים. אולם בנוסף, וחשוב מכך, היה את עניין ההפגזות מן החלל. המערכת הכילה כמויות גדולות מאוד של אבק, קרח, מתכת ואבן מרחפים סביב לשמש הכתומה ההיא, ופני השטח של שני הכוכבים הראו עדויות להפגזות שכיחות וחסרות רחמים. לא מצאנו שם צורות חיים מתקדמות יותר מיצורים מיקרוסקופיים. שיגרנו את הגולם שלנו למטה לאסוף דגימות שלהם ושל אדמה וצמחיה וקיבלנו כמה תמונות בלתי נשכחות שלו על רקע זריחות ושקיעות מדהימות. 

כשסיימנו להזין את הנתונים למערכת, נפתחה עבורנו כמוסת הוראות נוספת. היה עלינו לפרוק מטען שהועמס לבטן ספינתנו ולהניח לו להיפרש במסלול סביב לכוכב אחר, קצת רחוק יותר מהשמש ומחוץ לטווח של דיסקת האבק החללית ההיא. זה נראה כמו תחנה מפוארת ויכולנו רק לנחש מה מטרתה. 

בעשרים למאי חגגנו לראשונה את מה שהיום קוראים לו יום ההפלגה. היום שבו עלינו לראשונה אל הספינה. עבור רובנו עברו מאז בסך הכל כשלוש שנים. הדפסנו לילדים מודלים תלת מימדיים קטנים של חלליות עם תנע עצמאי והנחנו להם לשגר אותם לחלל בעיגול מושלם, לכל הכיוונים. וזו הפעם הראשונה שמנהג זה מופיע ברשומותנו.

בעשרים ושביעי לחודש נכנסנו שוב למקררים והתחלנו במסענו בחזרה. עשר שנים נוספות של שינה המתינו לרובנו. עשר שנות עבודה ומחקר המתינו לצוות המתנדבים הקטן שהסכים לתרום את נעוריו עבור הבטחת עתידנו. קצת פחות, אם ישיגו את יעדיהם מוקדם יותר. שמותיהם רשומים בנספח 22/א למסמך זה, וזכורים בדברי ימינו.

כשהתעוררנו בפעם הזו, עלה מולנו גנרל חמור סבר במדי צבא. הוא הורה לנו להמתין במסלול ולא ענה על אף שאלה שלנו. יחד עימנו בחלל הקרוב, לא צפופות מידי, היו עוד 23 ספינות מגדלים שונים, שתיים מהן היו אחיותנו משלהי המאה ה-21. היתר היו מוכרות לנו מבסיס הנתונים של טיקה. כשהפעלנו את אמצעי הצפייה שלנו מהחלונות ניתן היה לראות שריפות רבות בוערות על פני הכוכב, ונאסר עלינו ליצור קשר עם כל ישות אחרת, במסלול או על האדמה, תחת איום בהשמדה מיידית.

לנו זה לא היה נגע כל כך איכשהו. החיים שלנו היו כאן. ניצלנו את הזמן ללימודים ומחקר, ופיתוח. צוות המתנדבים שלנו התחיל כמה פרויקטים חדשים בזמן המסע ופשוט המשכנו אותם כעת. השדה שלנו שגשג וכיסה חלק נרחב מהאגפים התחתונים. במעבדת הכימיה עמלו אנשינו על היכולת לזקק באופן מלאכותי את הדלק שלו נזקקו מנועינו. אחרים, בגן הבוטני, עסקו בפיתוח של שרך שנושם פחמן דו חמצני ומפיק אוויר לנשימה בקצב מואץ בתהליך פוטוסינתזה, בתגובה לאור מלאכותי שיכולנו ליצור. עמדנו ליצור עם השרך הזה מערכת חיים סימביוטית סגורה כאן על פני הטיקה בלנטיס. הוא יצטרך לכסות חלקים נרחבים מהספינה כדי לספק את צרכינו, אבל זה יעבוד. עבור ילדינו ונכדינו השרך התמים והירקרק הזה יהיה צמח מקודש, מעניק חיים. 

על פני האדמה השתוללה מלחמה, אולי האיומה מכל המלחמות שידעה ההיסטוריה. ואף אחד לא טרח לספר לנו מה קורה. מטרתנו הייתה חייבת להיות עצמאות. כמה שיותר מלאה. כמה שיותר מהר.

המשך יבוא