קצת אחרת

עייפתי. 

גופי תשוש. 

לא נותר בי עוד כח להלחם.

ולפעמים, אני מודה, 

זה מרגיש שהרבה יותר קל לא להיות פה.

פשוט לחדול.

להיעלם.

להתחבא מתחת לשמיכה במיטה,

לכבות את האורות,

לנתק את החשמל. 

העולם גם ככה ימשיך את סיבובו,

בלעדיי,

הרי מטבעו האמיתי הוא לעולם לא יחדל.

כי נפשי כבדה. 

לבי מוטרד. 

הו, מה לא הייתי נותן תמורת יום אחד נטול כאבים?

המחשבות הללו מטרידות אותי ללא הפוגה כבר כמה וכמה שנים.

בשביל מה להמשיך הלאה? 

לאן בכלל אצליח להגיע? 

זאת אומרת, אם אזכה עוד קצת להתקדם. 

בשביל מה לבזבז כל כך הרבה אנרגיה?

אולי עדיף כבר להרים ידיים? 

להפסיק להתנגד כל הזמן.

להפסיק להלחם.

כי את שרידיי הגבר שהייתי ניתן לראות בקלות, 

אך את הצלקות שבתוך הנפש איש לא באמת מצליח להבין.

וגם כשאני מספר לבסוף את הסיפור שלי,

עדיין, אנשים מתקשים להאמין.

כי מבחוץ הכל נראה דומה עדיין,

האביב פורח, 

השדות מוריקים.

וזה רק אני שמרגיש עכשיו קצת אחרת,

שונה כל כך מאשר הרגשתי אך לפני כמה ימים.