בקעת אונו

אני בסה"כ תוצר של החרדות שלי. זה התחיל מהקילה שהיה לי בגיל שלוש וחצי.

קילה. רק המילה הזו גומרת עלי. הרניה זו עוד מילה שעדיף לא להזכיר.

בקע. בגלל המילה הזאת יש מקומות בארץ שאני לא נוסע אליהם ובטח שאני לא מדבר עליהם.

אני לא זוכר הרבה מהקילה. אני זוכר שהתעוררתי לבד אחרי. אני זוכר כאבים. אני זוכר שאחר כך הייתה לי תחבושת ולחרבן הפסיק להיות כיף לתקופה מסוימת.

אל תלחץ בשירותים. זו אחת העצות האבהיות שנתתי לילד שלי.

על טחורים לא סיפרתי לו. למה לבאס?

אם האפשרות ששוב תהיה לי הרניה מוציאה אותי מאיזון, האפשרות שהילד יחטוף את זה גומרת אותי. רק לכתוב על זה מצמרר אותי.

תוצר של חרדות. מיליון פעם הייתי בלחץ שאני חוטף את זה שוב. כמה פעמים כבר הייתי בבית חולים או אצל כירורג שיעשו לי את הבדיקה המבאסת הזאת ויגידו לי שהכול טוב. הכאבים זה רק גזים. אתה בעצם סיפולוקס דו רגלי.

שאלתי פעם את הפסיכולוגית מה היא חושבת שהיה יוצא ממני אם לא הייתי מקבל מהצבא מענק שחרור פוסט טראומה.

היית יוצא בנאדם חרדתי, היא אמרה. זה מהבית.

בית של ניצולי שואה. איזה מקום נפלא לגדול בו.

האלטרנטיבה לא מבריקה במיוחד. לגדול עם אבא שלי שעזב היה הופך אותי לחתיכת דביל חסר רגישות, אז

מבין שתי האופציות זאת שקרתה בסוף עדיפה, אבל לא להיט.

גמור את כל האוכל בצלחת. מחר אולי לא יהיה לך מה לאכול.

איכשהו תפסתי את האישה הכי מדהימה בעולם והיא הצילה אותי. היא נורמלית. ידעתי שהיא תגיע. חיכיתי לה. לא היה לי ספק שהיא תבוא. 

אני גם אופטימיסט חסר תקנה וזה ככה מתאזן. אז בעצם, אני בסדר גמור. פיקס. מאוזן.

אין לי מושג מה היא עושה איתי. רק שלא תעזוב. שלא תשאיר אותי לבד. ססאמק.