אדם שרמן שבר את ליבי
טוב, עד כמה שלב שלם ומלא מזוגיות טובה עם מישהו אחר, לא אדם, יכול להישבר. ובכל זאת, המתיקות העמוקה שזרמה ביננו, הקשר האינטימי בין גוף לגוף, נפש לנפש, שהעלה בי זיכרונות מוחשיים מבית סבא וסבתא כשהרחתי את הסדינים בלילה, גישתנו הדומה להנאות החיים ולאוכל, העונג שבמורכבות המפורקת של אהבתנו הייחודית, שאינה נוכחת בסחיות של הזוגיות העיקרית שלי... רגשות עסיסיים של משיכה חריפה, שמציפה בנפש שיירי חלומות ודימויים מתוכניות טלוויזיה אמריקאיות מהילדות, הבזקי פורנו אקזוטיים וסרטוני מוזיקה מרצדים, שמרכיבים בנשמה קלידוסקופ גדול ומרהיב, אותו מְלַאי שלם של שברי תרבות צבעוניים, מתוקים ורעילים, התנפץ לרסיסים ברגע בו אדם שיתף שהוא יוצא עם עוד מישהו, אחר, זר, בנוסף אלי ואל שגיא בן זוגו, ושהוא מאוהב בו לחלוטין.
***
הוא מעולם לא אמר לי, שהוא אוהב אותי. היינו קרובים. מאד. זרמנו ביחד, בהערצה ובכיף, אדם דאג לי ופינק, אירח כל פעם למופת וצחקנו המון, אך למרות זאת, הרגשנו, שזה לא מתחבר עד הסוף. מעולם לא הגענו לעומק משמעותי בדיבור ביננו, כך שאף פעם לא הבעתי בפניו את מה שאני מרגיש, ובאמת, כלל לא היה ברור לי, מה אני מרגיש, למרות ההתרגשות הגדולה בכל מפגש.
מצב זה הסתבר כקריטי בצורך של אדם בהתאהבות נוספת. כנראה שלא סיפקתי מספיק מזון ייצרי לנשמה הבוערת, הפוליאמורית, שמטבעה העליז, המאוהב, המשיכה לחפש במקביל מי כן יכול להוסיף תמיכה רגשית במקומות אלה של אינטימיות משוחררת, חושניות סוררת, ולא כמו שהיה לו איתי - שהות באהבה גדולה והצפה של מורכבויות.
זה נשמע מובן? האם אני מצליח לשזור משמעות מרגשות אלו, אותם אני מתאר? אינני יודע. אני כותב, מנסח במילים, פורט לפרוטות את מה שאני מרגיש, את מה שקרה, ביננו, אך לא ברור לי, האם זה נשמע הגיוני? האם ניתן בכלל, 'להיות', הגיוני, באהבה? האמנם ניתן לתפוס ולבטא רגשות פוליאמורים גואים, שמעצם טבעם החופשי, הפרוע, חורגים מכל היגיון והגדרה?
***
אנחנו יושבים סביב שולחן עם מפה משובצת אדום לבן, בפינת אוכל קטנה, בחלל בין המטבח הפתוח לסלון. לצידנו חלון גדול שמשקיף לרחוב מטלון של אחר הצהריים, במעמקי העיר. צללים ארוכים נמתחים מהבניינים והאנשים הקטנים. על אדן החלון, שרשרת נורות מאיקאה, דולקת, למרות שעדיין מוקדם לכך. אנו שותים אספרסו חזק ממקינטה ומסיימים עוגת תפוחים מתוקה, לאחר שנ"צ של אחרי סקס טוב. סקס מעולה. המשיכה שלי לאדם רצינית מאד. אבל עכשיו הכול שבור.
"כבר כמה זמן אני רוצה להגיד לך את זה, ולא יודע איך. אתה בסדר עם המצב?". הוא לוגם מהכוס הקטנה.
"מי זה? איך קוראים לו? אני מכיר אותו?" אני שואל בתמימות ומתוך סקרנות אמיתית, אך בפנים מרגיש את הלב נשבר. כואב לי בחזה ומדהים אותי, כמה חזק אני קשור לאדם היפה שלי. הרי היה ברור, שהכול פתוח, ושגם לשגיא בן זוגו יש מישהו קבוע מהצד, לפחות מישהו אחד אם לא יותר, וסטוצים היו לכולם כל הזמן, אז למה אני מפורק כל כך מהידיעה?
אני חושב על בן זוג שלי דניאל שמחכה לי בבית. אני לא יודע אם היה מרגיש כמוני כעת, אם הייתי מספר לו עלי ועל אדם. אני יודע שגם הוא מתעסק מהצד; ברור לי שגם לו יש סטוצים עם זרים פה ושם, אולי אפילו מישהו קבוע, אך בניגוד לקשר של אדם ושגיא, חוסר התקשורת שלי עם דניאל במקומות האלה, מבטל לגמרי את הצורך בהתמודדות רגשית הכרחית עם מורכבות מצבנו הקיומי, וזה נורא. במקום לחיות בפתיחות ובכיף הפכתי לבוגד, ועכשיו בוגדים בי. אני גמור. אהבתי לאדם בוערת בכאב חזק.
"זה לא משנה מי הוא," אדם משחק בקצפת, "ובכל מקרה, לא נראה לי שאתם מכירים." הוא מוציא את הכפית מהפה ולועס בשפתיים חתומות. "זה קורה כבר כמה שבועות ומתחזק, ואני לא בטוח שאהיה פנוי לקשר עם כמה אנשים במקביל."
"אני מבין," אני שומר על חיוך תומך אך נפשי מרוסקת. אני מועך פירור קשה של קרמבל על הדוגמא שבשולי הצלחת. אני מפרק את הפרי האפוי לחלקים קטנים. ברור לי שמעכשיו יחסינו יצטננו וידעכו עד שיתפוגגו לגמרי. כן. הכאב מוחשי ובראשי מתנגן אחד השירים מאלבום שירי האהבה של פיטר האמיל. ככה מרגישה בגידה. ככה מרגישה בדידות. תמיד רציתי להרגיש איך לב נשבר וכנראה זה מה שקורה עכשיו. מפתיע, אך באמת לא ציפיתי לזה. לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר. בגידה בבוגד. חשבתי שיש עוד מרחב שלם של זמן מתוק עם אדם, לחקור ולהרגיש את זיכרונות הילדות ודימויי התרבות שהוא מעורר בי, אני מניח שזה כבר לא יקרה. אולי זה מעולם לא היה אמור לקרות? אולי הצורך שלי לחקור תשוקה בוערת ולמפות מנגנוני נפש מופשטים, אמור להיות מוכל במערכת היחסים, שכבר יש לי? האם זה מה שהיקום מנסה לומר לי? חציתי את גבולות האהבה שאני צריך וכעת אני משלם את המחיר? אינני יודע. מה שכן, הלב כואב וההלם גדול.
***
אני מניח את הכפית על צלוחית העוגה ומסיים בלגימה מרירה את הקפה החם מהכוס. בחלון הגדול, ערב יורד על העיר.