מקהלה של בוקר

תזמורת של ציוצים. זה לא טוויטר. זו המקהלה מחוץ לחלוני. עצים שוקקי חיים. אני לא רואה אותן. אני שומעת אותן. הן משוחחות רוב שעות היום. ממש כמו הסרטונים הארוכים האלו של צלילי יער ביוטיוב. זהו הפסקול שלי. אם מאזינים בקשיבות ניתן לזהות את הקולות השונים.

ברקע נשמעים בשקט גם רחשי המכוניות הנוסעות על הכביש הראשי, כמה רחובות מכאן. איזון צלילי מושלם בין הטבע לעיר. מידי פעם נשמע קול דומיננטי יותר של ציפור. ואז גם היא משתלבת במקהלה.

עוד מוקדם בבוקר. יום שישי השלוש עשרה בנובמבר עשרים עשרים. יש מם חמוד שרץ ברשת ומתאר את האירוניה של לחכות לסופ"ש הספציפי הזה. לציפורים לא אכפת איזה יום היום. עבורן הכל מלא חיים בכל מקרה. הן לא פתאום נעמדות לדקת דומייה לזכר קורבנות הקורונה או משהו כזה.

מישהו מתניע אופנוע באזור. גם הרעש הזה נבלע בתחומי הציפורים. התחדשות. אני גרה במקום נפלא לאותן מדיטציות של הקשבה לרחשי הסביבה. אורקסטרת ציוצי הציפורים קוטעת את חוטי מחשבות היתר.

כלב נובח בחוץ. גם קולו נבלע בצלילי להקת הציפורים. מתוך החדר ניתן לשמוע את רעש המנוע של המקרר שלי. זה שהגומייה של דלתו קצת ישנה ולפעמים הוא לא כל כך נסגר. גם הרעש הזה מתפייד לטובת הציפורים.

מבעד לתריסים והרשת רואים את התפרחת של העצים בחצרות הבניינים וביניהם. אם מתרוממים טיפה עם הגוף ומסיתים את המבט לרחוב מבחינים במכוניות החונות באלכסון בחנייה.

לנגד עיני אני על חוף הים. יושבת על החול וצופה בגלים. רגליי יחפות. ציוץ הציפורים מלווה את הסרט שהוא אני. הפצפוצים הקטנים של הגלים על החוף משלימים את החוויה הצלילית.

בפועל הרחם שלי מאותת לי שהיא טרם סיימה להתחדש. אך אולי היא תאשר לי לצאת החוצה מהבניין ולצעוד לצלילי המכוניות העוברות ושבות.

צליל כפכפים שקצת נגררים עם כל צעד על המדרכה עולה ברקע וחולף. ואז, כאילו מקהלת הציפורים התגברה והעצימה את הקול.

גוש של מלח מים המלח משתזף בחלוני. צליל שמזכיר תיפוף עולה מבחוץ. ושוב הכפכפים. הפעם בחזור. מקהלת הציפורים שקטה. המכוניות מתגברות. כפכפים. נביחת כלב. שלוש נביחות רצופות. כפכפים הלוך ושוב.

בעלוות אחד העצים אני מבחינה בגוון חום סביב הגזע. חלק מהעלים חומים. זה בולט במיוחד כי שאר העץ ירוק. מקהלת הציפורים מתגברת. הכפכפים נעלמו. גם הכלב נדם.

כפלי שמיכת הפוך שלא היה לי כוח לתחוב לתוך הציפיות השחורה מתחתיהן יוצרים יצירה מודרנית אבסטרקטית על המיטה שאפשר היה בקלות להציג במוזיאון. משמאל המחשב הנייד, עם המסך פתוח לרווחה כלוע צפרדע שצריך לנשק כדי להפוך לנסיך. דל. הוא משרת אותי נאמנה גם כשאני כותבת בסמרטפון.

מידי פעם יש צורך לתקן את המילים שהתיקון האוטומטי מתקן לי. זה קצת טירחה אך התרגלתי למעשה. מקהלת הציפורים מתגברת! שוב הן קולניות.

יללת חתול צווחנית נשמעת ואז מצטרפות אליה עוד יללות חתול צווחניות. תזמורת הציפורים ממשיכה ואז שוקטת מעט. החתולים מלווים את הציפורים.

מנגד עיני ניצבים שני כיסאות עמוסים בבגדים לעייפה. שולחן הכתיבה עמוס בניירת ועליהם שקית ניילון לחבילת קיסמי אוזניים. מצד שמאל בפינה הקרובה אליי שוכב מה שנראה כעכביש שחור הפוך וענקי. זה בעצם הראוטר שלי. החתולים ממשיכים לילל.

נשמע שיח ער בין קבוצת ציפורים המקורבת לחלק הסמוך יותר לחלוני בעצים. הגיע הזמן.

מגע הרצפה בכפות רגליי החשופות נעים. לא קר ולא חם מידי. בחוץ השמיים בהירים יותר ואור ממלא את הנוף ואת פנים החדר. דלת המקרר נפתחת עם תנועת ידי. אני שולפת את השקית הקטנה המאורכת בין שתי אצבעותיי מהקופסא שבפנים ומוזגת את תוכנה אל הכוס העגלה שעל השיש. מבט לימין, מבט לשמאל, אולי על יד המיטה? אוליי בשירותים? לא. אני פותחת את דלת החדר. חילוץ בקבוק המים המינרלים מהחבילה עושה קולות של פלסטיקים משתפשפים. מקווה שלא אעיר את השותף.

הציפורים, בשלהן. קולות רקע ערבים.

למים בכוס יש טעם של סירופ תפוחים. הברזל היומי שלי. שוב תנועת יד. שוב דלת המקרר נפתחת. ציפור מצייצת בקול שנשמע מתריס. או מפלרטט. לא ברור.

קרטון החלב סויה בטעם אייס קפה נשמט מהמדף. בדיוק אותו רציתי. שמחתי שחלב הסויה בטעם קפה חזר למדפים במכולת של רן בדיוק עם זמן קבלת הוסת החודשית, הזמן שבו אני מרשה לעצמי להתפנק על מעדנים שטותיים.

הציפורים מתגברות שוב. כאילו ממש באות להסב את תשומת ליבי שהן שם. חלקן מצקצקות. חלקן קוראות בקול גבוה. מזג האויר מבשיל להליכת הבוקר.

זה משהו שהכתיבה עושה. גם הציור. ההקשבה. לצפות בדברים. להתענג על החושים. להעריך את היופי. הן זה של כיסא מבולגן עמוס בגדים לעייפה והן זה של יער שוקק חיים. חוויה מדיטטיבית ומרפאת. התמסרות להווה ונוכחות בו. מדיטציה בכתיבה.

האויר מקרר את פנים הבטן. עולה עייפות כזו שקוראים לה רוגע. רגשות חומים. הציפורים מתגברות כשאני נושמת עמוק. בת צחוק. ממש כאילו היו הכלבים האלו בסרטוני היוטיוב שמפריעים לבעלים שלהם לעשות יוגה. אני נושמת והציפורים מרעישות פתאום.

נשמע קול שיר שלא מגיע מציפור. מישהו או מישהי מזמזמים משהו ברחוב. אני שוב נושמת עמוק. נכנסים חיים ויוצאת עייפות. ואז הנשימה רדודה. בחיי שאין סוף לגיוון של קולות הציפורים! אני תוהה אם אי פעם שמתי לב לכך. אפשר להאזין להן שעות! כשכותבים.

במחווה שמפתיעה אותי אני קמה ומסדרת את הבלגן שעל שני הכיסאות שמולי עד שהם עומדים, עירום ועריה בחדר. אחד כחלחל, עם כתם עליו - לא ברור של מה. והשני שחור עם אזורים לבנים מהצבע שהתקלף. אני מרוצה. מסודר ונקי. כלומר החלק הזה של החדר. שני הכיסאות. בדרך מצאתי עליונית ששכחתי על קיומה ואוסף של חזיות מתחת לערימת הבגדים. גם כובע חורפי נעים ומפנק הסתתר שם. הסיפוק הזה של לסדר חלק בחדר. אז מה אם העפתי על השולחן חצי מהדברים? לפחות הכיסאות מסודרים. כלומר עומדים בפוזיציה רנדומלית לחלוטין באמצע החדר. אבל אין עליהם בגדים. סיפוק.

תחושת מלאות בחלל הבטן התחתונה. חיים. ניקיון כזה ברחם.

רחשים נשמעים מהחדר השני. הייתכן? זרם מים. הברז או האסלה. יש חיים בחדר! אולי אפשר אפילו להפעיל את מכונת הכביסה.

מרחוק נשמעות קריאות של עורבים. יש לעורבים קול מוזר. כאילו הם צרודים תמידית.

מתחיל להיות חמים מאוד מתחת לעליונית השמיכי שלי. יש לי שתי שיחות טלפון לעשות היום השעון יראה על זמן סביר.

ללכת? עוד לא? להישאר לשבת? תזמון? כמה השמש בחוץ? כמה בפנים? אבל כיף ללכת. אבל אני קצת עייפה. להתקלח? מה פתאום להתקלח עכשיו?! סידרתי שני כיסאות בחדר. הספק מדהים. בכל זאת להתקלח? לא עדיף כבר אחרי הליכה? יש בכלל מספיק מים חמים?

רחשי הציפורים מבולגנים כמו המחשבות שלי. עושים שיפוצים איפשהו בכביש. ככה זה נשמע.

ובתמונה חתול. חתול שציירתי. רישום קליל מאתמול. מצב רוח חתולי.